משפחתובלוגיה

בבית האידאולוגי בו גדלתי, ה"ייחוס" הכי נשגב עליו יכולתי לחלום היה להמנות עם צאצאי א.ד.גורדון. ובהעדר ייחוס שכזה – היכרות אישית עם פנחס לבון ואחותו חוה לוביאניקר [1], היתה אף היא ראוייה לציון. עדות למרכזיותו של לבון בחיינו טמונה באחד מזכרונות הילדות המוקדמת שלי. שכננו יוסק'ה נהג להתגרות בי: "כאשר בן-גוריון הדיח את פנחס לבון אבא שלך החזיר את פנקס החבר למפלגה!". חלפו שנים רבות עד שהבנתי מהי הפרשה המסתתרת מאחורי הקנטה זו.

הביוגרפיה המוקדמת של פנחס לבון מוכרת פחות ממעורבתו ב"פרשה". אך אבי זקף לזכותו, באופן אישי, את הצלתו מהשואה: היה זה פנחס לבון, במסגרת תנועת גורדוניה אשר אותה הקים, שפעל להעלות נערים יהודיים מפולין ארצה לפני שפרצה מלחמת העולם השניה. אבי היה ביניהם.

תחנתו הראשונה של אבי בישראל היתה כפר הנוער "בן-שמן", שם הכיר בין היתר את שמעון פרס. על הנשיא הנבחר החדש שמענו, שכאשר עזב את כפר הנוער בן-שמן בדרכו לקבוצת אלומות, דלקו אחריו סוסים ורוכביהם, כדי להשיב לכפר את הסכו"ם ש"נטל" עמו. הסיפור טרם אושש, אך אולי הוא מצביע על כך שהזרעים לאיבה בין אוהדי פנחס לבון לבין שמעון פרס נטמנו הרבה לפני "הפרשה"…

בניגוד לערכי "גורדוניה", הדת היהודית לא היתה חלק מהחינוך שקבלתי. את התפילות הבסיסיות ביותר למדתי לראשונה כאשר יצאתי להדריך במחנה נוער יהודי (רפורמי) בארה"ב. עד היום אני נהנית לזמר את ברכת המזון במבטא אמריקאי כבד, במסגרת שאיפתי לשמור נאמנות למקורות.
אך בתפנית מפתיעה, בשנים האחרונות אני מקדישה זמן לא מבוטל למחקר השורשים הרבניים שלי. על קיומם של שורשים אלה נודע לי רק במהלך המחקר; אם ידע אבי על יחוסו הרם לאליטות הרבניות דאז – הוא לא שיתפנו כלל במידע.
להבדיל, גם נשיאי ישראל לדורותיהם מתהדרים בייחוסם אל דמויות מפתח מקרב אושיות השושלות הרבניות. ארנון תמה מדוע היחוס הרבני באילן היוחסין של נשיאי המדינה מובלט, ואילו היחוס האחר (נניח, לאנשי העליה הקרויה "ראשונה") מוצנע. להשערתי, איזכור היחוס הרבני נובע לעתים ממסורת משפחתית עמוקה, אך לעתים אינו נקי משיקולים פוליטיים: שופוני, אוכל שפנים שכמותי, "שאגת אריה" הוא שלי, לא פחות משלכם! [2]

מסורתית, מקובל היה להזכיר את יחוסו של אדם לאנשים (ויצירתם הרוחנית), ולא למאורעות. ואין כמו העולם הרבני בתיעוד ה"יחוס". אך השושלות הרבניות מצטיינות גם בהמשכיות, יותר מסביבות תרבותיות אחרות. אלה שלא המשיכו את השושלת, או ביישו אותה – לא תועדו על-פי-רוב מעל דפי ההיסטוריה. רק לאחרונה, הפרופ' דוד אסף הרים את המסך מעל בנים אלה. בספרו: נאחז בסבך: פרקי משבר ומבוכה בתולדות החסידות, הוא חושף דוקא את סיפוריהם של אלה אשר לא פארו את בית-אביהם (פרסום הסיפורים ואמינותם עוררו פולמוס ער, למשל כאן וגם כאן).

לעומת הרבנים, גדולי הציונות מצטיינים פחות בשושלות מפוארות – או בהסתרת העובדות הפחות מחמיאות. צאצאי בן-גוריון, למשל, אף שהם ידועים, אינם מתקרבים לגדולת אביהם. ואשר לגורלם הטרגי של ילדיו של הרצל – נראה כי היו נסיונות מכוונים להסתירו. למרות שאלה הן שתי דוגמאות בלבד, מתעוררת השאלה האם אורחות חיי הרבנים הייטיבו עם צאצאיהם יותר מאשר אלה של אבות הציונות. ואולי גם כאן טמון הסבר למרכזיות הייחוס הרבני בביוגרפיות של נשיאינו.

במקרה הפרטי שלי, חקר האבות הרבנים אינו נובע כלל מהעדפה תרבותית, ואף לא מהילה אשר יש המייחסים לשושלות אלה. התשובה פרוזאית בהרבה: בניגוד לאחרים, חייהם ואורחות חייהם של אבותי הרבנים מתועדים היטב, גם אם חיו לפני מאות שנים רבות.
לאחרונה אני מתאמצת למפות את שבט הורונצ'יק, אשר באמצעותו אני מחוברת לשושלות הרבניות. במסגרת זו נסעתי לפני זמן-מה לפגוש את ד', אחד מצאצאי השבט, אשר איתרתי באמצעות דפי העד שהפקיד ב"יד ושם". שעה ארוכה ניסיתי לדלות מד' מידע על אבותיו, אך רחוק לא הגענו… לאחר מכן עברנו לשיחת חולין, ואז הסתבר לי שראשית דרכו של ד' בישראל היתה בהכשרת הנוער בקבוצת אבוקה, אשר אבי היה מהדמויות הבולטות בה. ד' זכר היטב את אבי, וסיפר עליו בחיבה (אך אבי לא סיפר לו שגם סבתו היתה מבית הורונצ'יק, וזהו כבר נושא לרשימה אחרת).
זמן קצר אחר כך השתתפתי בחגיגת בר-מצווה, ושם למדתי שאמו של חתן השמחה היא מבית פוזננסקי – כשם אחת מאמותי שהשתדכה למשפחת הורונצ'יק. הוזמנתי מיד לשוחח עם הסב פוזננסקי על שורשי המשפחה. קשר משפחתי לא מצאנו – אך הופתעתי מאד לגלות שגם הוא היה בהכשרת הנוער באבוקה, ואף שמר מאז על קשרים עם אבי.
קבוצת אבוקה היתה התקווה הגדולה של תנועת גורדוניה – ומשהתפרקה, האכזבה היתה גדולה עוד יותר. אך שורשי הרבניים בפולין מחזירים אותי פעם אחר פעם דוקא אל אבוקה, הקבוצה הנטושה בעמק בית שאן. כך שלמרות הכל, לפחות בעץ המשפחה הפרטי שלי, נראה שהשורשים הציוניים מתגברים על אלה הרבניים – גם אם אלה שורשים עקורים.

______________________________________________________________
[1] חוה לוביאניקר היתה מדריכה בכפר הנוער בן שמן, ופעילה בתנועת גורדוניה.
[2] חיים מוולוז'ין, אחד מאבותיו של שמעון פרס, למד אצל "שאגת אריה", ואין הכוונה לישיבה בשערי כלא מעשיהו.