משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

המדור המציצני לחיפושי קרובים

6 ביוני, 2007 מאת ארנון · 4 תגובות

פעם, מזמן, אחרי שהצקות בסגנון "למה אתה מתעסק עם המחקר המשפחתי?" החלו להתרבות, ניסיתי ברצינות לחשוב על תשובה. חשבתי וחשבתי, אך לא מצאתי. בראש חלפו לי כל מיני רעיונות. אולי אגיד שאני מאמין גדול בדבריו של יגאל אלון? אולי אגיד שזו הדרך שלי להפגין ציונות-הלכה-למעשה? אולי אגיד שזה חשוב, על מנת לשמר את המורשת של העם היהודי? בפועל, כל התשובות הללו נפלו אחת אחרי השניה. כך גם התשובות שעניתי במקומן. חלקן לא יצאו את שערי פי, ואלו שכן עברו את מחסום ה"לא-אכפת-לי-מה-תהיה-התגובה" – זכו, בדרך כלל, לתגובות צוננות. בעיקר, מצאתי את עצמי מתלבט ומחפש את התשובה הנכונה.

וכשהתשובה ה"נכונה" לא הגיעה, הבנתי כי למתעניין בדבר המקור לתחביבי הבלתי-שגרתי לא בדיוק חשוב לשמוע את האמת האבסולוטית. וכך, במשך תקופה ארוכה מצאתי עצמי עונה לשאלת ה"למה?" ההיא בתשובה פשוטה: "יש מי שאוסף בולים כתחביב, ואני אוסף קרובי משפחה". ההתחלה היתה טובה, והתשובה התקבלה בהבנה. לא חלף זמן רב, והבנתי שאני עושה שקר לעצמי וגורם להטעייה גורפת של הציבור. החלטתי להפסיק עם התשובה המתחמקת הזו.

כששוחחתי בטלפון עם כתבת "גלריה", היא שאלה, כמובן, את השאלה המתבקשת מבחינתה, ואני הייתי כבר אחרי "שלב הבולים". למיטב זכרוני הרעוע, אמרתי לה אז: "פעם נהגתי לומר שאני אוסף קרובי משפחה כמו שאחרים אוספים בולים, אבל היום אני יודע שזה לא נכון". ככל הנראה, קו הטלפון מגווטמאלה (משם התראיינתי לכתבה) היה משובש, ובכל מקרה הדברים יצאו מעט מהקשרם והציטוט מפי, כפי שתועד מעל דפי העיתון, הנציח את תפיסתי השגויה.

מאז ועד היום, אני עדיין מחפש את התשובה. כידוע, אחת הדרכים הטובות לחפש תשובה, היא פשוט לדבר על השאלה, וזאת אני עושה גם כאן, מעל דפי הבלוג. בחלק מאתרי/תוכנות שיתוף הקבצים, פועלת שיטת "תן וקח", היינו מי ש"נותן" יותר, רשאי "לקחת" יותר (או, לפחות, ביתר קלות), נדמה שגם בבלוגוספירה פועל רעיון דומה בווריאציה מעט שונה. אני חושף ממחשבותיי ומהגיגיי ומאפשר לאחרים להציץ אל עולמי הפנימי, ובכך נותן לעצמי לגיטימציה להציץ לעולמם הפנימי של אחרים. ככל שהחשיפה שלי בבלוגי גבוהה יותר – כך הלגיטימציה שלי להציץ לאחרים עולה.

קחו, למשל, את Cheripop, בלוגרית משיקגו, אילינוי, אשר מצהירה בגלוי שהבלוג שלה קם על יוצרו, וכי כיום "אין לו נושא". משמעות הדבר, בלשון בני-אדם: Cheripop כותבת על חייה. כך, למשל, ליוו הקוראים את ההכנות לחתונתה של הבלוגרית, וזכו להיכרות אינטימית לא רק עם המיועד, אלא גם עם שמלת החתונה ועוד שאר פריטים. כל מה שנדרש ממי שרוצה לספק את סקרנותו בדבר המשך התהליך והחתונה (שכבר היתה) – יכול פשוט ללחוץ על הקישור לאתר פליקר, המופיע בעמודה השמאלית של הבלוג, ולהגיע לאלבומי התמונות של הבלוגרית, שחושפים את חייה האישיים לכל המעונין (עשר נקודות למי שיזהה באלבומים הללו דמות מוכרת מקהילת הגנאלוגיה היהודית; על כל רמז יירדו שתי נקודות…).

Cheripop חושפת את רגשותיה הכמוסים ביותר עם קהל הגולשים, ואפילו מציגה לראווה את עוגית-הסוכר-הקנויה-הטובה-ביותר-בעולם (ואם כבר בווידויים מצמררים עסקינן, הרי לפניכם הוופל הטוב ביותר בעולם, מנסיון אישי, עליו עומלים אנשי Pure Waffle, וממנו מומלץ להתענג תוך כדי שוטטות באוקספורד סטריט, בלונדון, בסמטה שבתמונה).

זה הזמן להבהיר כי אל האלבום של Cheripop לא הגעתי במקרה. אינני תר אחרי תמונות חתונה של בלוגריות אנונימיות. אותה דמות-מן-החידה-ששוויה-עשר-נקודות שלחה לי את הקישורים לאלבום התמונות ולבלוג. לחובתי ייאמר, שמן הרגע בו נפתח אלבום התמונות במסכי, צללתי אליו ודפדפתי בו, מעיין בתמונות, משוטט בין תגיות, כאילו חולק עם הזוג רגעי חיים משותפים. כשהצצתי באלבומים אחרים, אליהם לא הוזמנתי על ידי חמות-הכלה, חשתי כי אני פולש לשטח פרטי. לא כך היה כאשר הבטתי בתמונות של Cheripop.

באותו הרגע, זה היכה בי.

הנה שני עורכי-דין שותפים במשרד כל-אמריקאי, המעסיק למעלה מ – 600 עורכי דין: גדעון ואהרון. הביטו בתמונותיהם של השניים. קיראו את קורות חייהם. לכאורה, אין הבדל גדול בין השניים. אך עבורי, קריאה בעמודו של גדעון שונה לגמרי מקריאת עמודו של אהרון. למרות שהמלים זהות כמעט, תיאורו של אהרון אינו אומר לי דבר. תיאורו של גדעון, לעומת זאת, מאפשר לי לרצות להיכנס באמצעות המלים אל עולמו, ולנסות לפצח את אישיותו. אישיותו של אהרון מעניינת אותי כגלימת העו"ד דאשתקד. האם הדבר נובע מכך שגדעון הוא קרוב משפחתי? סביר להניח. סביר להניח שההבדלים שחשים אחרים למקרא שני הדפים הללו הם מזעריים. אך מעבר לכך, אני חש כי העובדה ששנינו תלויים על ענפים באותו עץ משפחתי, מעניקה לי לגיטימציה לצלול לתוך המלים, ובאמצעותן – להציץ לעולמו. הכוסות המדהימות שהעניק לנו במתנה, בעת ביקורו בביתנו, מסייעות לי בהצצה הזו אל עולמו.

ואותה התובנה שהיכתה בי הובילה אותי לזהות את הפוטנציאל הרב הטמון במחקר המשפחתי. באמצעות מפגשים עם בני משפחה, אני מקבל הצצה בלתי-אמצעית לעולמם של אנשים שעד כה היו זרים לי לגמרי. בסופו של דבר (ואולי גם בתחילתו?) אני אוהב "להציץ" לחייהם של אחרים. שיחות רחוב מרתקות אותי (אם האנשים האלה באמת לא רוצים שישמעו מה שהם אומרים – שידברו בבית!), דיבורים בשולחנות סמוכים במסעדות מושכים אותי להבין את מה שעומד מאחוריהם, הצצה לבתיהם של זרים מחייה אותי. ככל שמדובר באנשים זרים לי לחלוטין, תמיד אופפת את השמחה שבקליטת המידע איזושהי תחושה של אי-נעימות, אך כשמדובר על קרובי משפחתי, אשר דם משותף זורם בעורקינו – זה כבר סיפור אחר. הלוא אם-סבתי ואבי-סבו וודאי ישבו בסלון ושוחחו שעות, אז מה רע בכך שאני מנסה להכיר אותו?

אם כך, יש לי כעת תשובה למקשים עליי קושיות. אני חוקר את משפחתי כדי לקבל לגיטימציה להציץ לעולמם של אנשים (להלן: קרוביי החדשים), מבלי שהדבר יהיה פסול בעיניי או בעיני אף אחד אחר. וכך, תופס אני שתי ציפורים במכה אחת. גם עצי משפחה אני זוכה להרחיב, וגם יצר המציצנות שלי זוכה לעדנה.

*  *  *

חלפו ימים אחדים מאז כתבתי פוסט זה. שבתי וקראתי בו עכשיו, לפני פרסומו. בפרט, שבתי וקראתי את הפסקה האחרונה. אז זה מה שנותר מכל המחקר הגנאלוגי שלי? מציצנות? בשביל זה אני מכתת רגליי בין ארכיונים, ספריות ובתים? בשביל זה אני שולח הודעות דואל, מכתבים ופקסים? בשביל זה אני נובר באתרי אינטרנט בשלל שפות וצורות?

יש לי תחושה שהחיפוש אחר התשובה לשאלה הגדולה ("למה אתה מתעסק עם המחקר המשפחתי?") עדיין לא תם. בעצם, הפוסט הזה הוכיח לי שהחיפוש אחר התשובה אפילו לא התחיל.

Share

4 תגובות↓

  • 1 רוני // 6 יונ, 2007 בשעה 22:00

    ארנון,

    מצבך אנוש !.
    אני חושב שכדאי שתפנה לקבלת עזרה 😛

  • 2 רוני // 6 יונ, 2007 בשעה 22:22

    ופתרון החידה (מהפיסקה החמישית) הוא:

    אווה פלורסהיים 🙂

  • 3 ארנון // 7 יונ, 2007 בשעה 7:42

    דיס פואה! 😉

  • 4 מעשה במעשה | משפחתובלוגיה // 21 ספט, 2010 בשעה 21:21

    […] וחזור, מנסה למצוא תשובות לשואלים, ובפרט – לי. גם כאן כבר התחבטתי בשאלה הגדולה (ומובן שהבנתי שהתשובה שבידי אינה […]

השארת תגובה