משפחתובלוגיה

למרות שכבר פוסט אחר לחלוטין היה בקני, הדברים האחרונים של אורית היו עבורי כמו זריקת כדור עם קריאת שמי במהלך משחק עמוֹדוּ. ובמשחק, כמו במשחק – צריך לפעול לפי הכללים, ומומלץ שלא להיפסל.

כשם שהוראות בטיחות נכתבות רק אחרי שמתרחש אסון; כשם שחוקים מנוסחים רק אחרי שהרעה בה הם באים לטפל אירעה; כשם שקרם ההגנה הומצא רק אחרי שקרני השמש "שרפו" אנשים רבים – כך גם הביטוי "זה קורה במשפחות הכי טובות" נוסח בוודאי רק אחרי שקרה אותו "משהו" "נורא" באיזו משפחה טובה.

אורית תוהה בקול רם:

גם על דמויות אחדות במשפחתי מרחפות עננות. אך גם אני נמנעתי מלכתוב עליהן עד כה. האם יש סיבה להרים את המסך, ולחשוף בפני הציבור הרחב בכלל, והמשפחה בפרט, את כל האמת כהוויתה?

ותשובתה לא מאחרת לבוא, מסבירה לנו כי ההילה המשפחתית שלה היא זו שעוצרת אותה מלחשוף את צדם האפל של חלקים מסויימים בסיפור המשפחתי:

וברגעים אלה, תוך כדי כתיבתי שגם היא מסתירה יותר משהיא מגלה, אני מהרהרת בכך שלא רק על צאצאי אותו קרוב אני מגנה עתה. […] וזהו חותם שאיני ששה לחלוק ברבים [ההדגשה אינה במקור – א.ה.], גם אם ביני לבין עצמי אני מתאמצת לבררו עד תום.

אותם "רבים" הם לא בהכרח מיליוני אזרחי מדינת ישראל, אלא ה"המון" המשפחתי הרחב. רוצה לומר (וכאן אני מביא אך ורק את פרשנותי שלי לדבריה): ביום בו תכתוב אורית את ספר-קורות-משפחתה, יהיו כמה פרקי חיים שייעדרו ממנו ולו יוזכרו אפילו ברמז.

מעניין היה לשמוע את תגובתו של השופט לואיס ברנדייס להלך רוח זה, המאפיין רבים העוסקים בחקר משפחותיהם, ולא רק אותם. תיבות פנדורות משפחתיות נשארות סגורות שנים רבות, ולו רק בגלל שכך "החליטו" בתחילה הנוגעים בדבר. בחלוף השנים, כאשר הנוגעים בדבר כבר אינם במצב שהם יכולים לגעת במשהו, עשויים צאצאיהם לחוש אימה של ממש אל מול אותה קופסה שחורה, המונחת לה תמיד בצד ואיש לא שש לנסות לפענח אותה. ברנדייס אמר, בצאתו כנגד תופעת הצנזורה, כי "אור השמש הינו המחטא הטוב ביותר" (הציטוט המפורסם הינו מתוך ספרו: "Other People's Money–and How the Bankers Use It",‏ 1914).

אודה ולא אבוש – גם במשפחתי ישנם כמה צדדים אפלים, אשר על עקבותיהם עליתי במהלך המחקר. ברובם טרם נגעתי, וזאת בדיוק מאותן הסיבות שהעלה אורית. אך הסיבה שתפסתי את הכדור שזרקה לאויר, היא שראיתי אחרים עושים זאת, וכעת אני מבין כי ברנדייס צדק. בספר משפחתי אשר הפקנו לרגל הכנס המשפחתי, רצינו להביא את סיפוריהם של כל בני הדור השני (סבי ואחיו) והשלישי (אמי ובני-דודיה) לישראל ומרים ליבמן (הורי סבי). מבין הפרשיות הרבות הכרוכות במשפחה זו, את אחת מהן אפפה במשך שנים רבות – עבורי, כמו גם עבור אמי ואחרים מבני המשפחה – הילה של חפץ חשוד.

המלים שעלו במשך השנים, בכל פעם שרק התקרב הנושא לדיון, היו קשות אך מסקרנות: מוות, מחלה קשה, כסף, הרחקת הילד, ועוד כהנה וכהנה. מה בדיוק קרה שם? זאת לא ידעתי. כמה חיכיתי לראות מה כתבו בני המשפחה אודות הדמות המרכזית הקשורה לפרשיה המסקרנת: האם יכבסו את מילותיהם, או שמא יתמודדו עם חשיפתה לציבור-המשפחה? מסתבר שדרכו של ברנדייס היא זו שנבחרה במקרה זה.

כשנתקלתי בפעם הראשונה בסיפור המלא, אותו הביאו עמם בני המשפחה על מנת להכניסו לספר המשפחתי – מעט הזדעזעתי. "את זה אתם מתכוונים לספר?" שאלתי בנימה של הלם-קל. "כן," נעניתי בקלילות, "ממילא כולם כבר מתים". וכך היה. כיוון שרק כמעט כולם מתים, ועדיין יש דמויות המופיעות בסיפור אשר חיים עמנו – אני מביא אותו כאן במלואו (עם קיצורים למה שאינו רלוונטי) וכלשונו (בשינויי סגנון מעטים), אך מבלי לחשוף שמות. וכיוון שהמצאת שמות בדויים נראית לי פתרון לא הולם במקרים שכאלו, אכנה את הדמויות על פי תפקידיהן בסיפור: "האמא", "הבת", "החתן", "הנכד" (וכו').

"הבת נולדה בשנות העשרים של המאה העשרים. היא הכירה את החתן בחתונת אחותה. המיועד של האחות הזמין חברים שלו מהצבא הבריטי, וביניהם היה החתן. החתן עלה בגיל שנה מפולין, עם הוריו וחמשת אחיו. בתחילה, ניסו להיות חקלאים בעמק, אחר כך עזבו לתל אביב.

האמא לא אהבה את החתן מהתחלה. לא ברור מאיזו סיבה, אך בין השאר הועלו השערות שלעומת משפחתה – מיוצאי רוסיה, אנשי ההתיישבות העובדות, מאצולת העמק – משפחתו של החתן גם עירונית וגם פולנית. כל אחד מאלו יותר גרוע מהשני.

הבת והחתן התחתנו והקימו משק חקלאי בעמק. לאחר כשנה, נולד בנם (הנכד). זמן קצר לאחר הלידה, חלתה הבת בסרטן. קיים ויכוח באיזה סרטן חלתה: השערה אחת מדברת על סרטן העור, היות והיו לה הרבה נקודות חן והמחלה פרצה אחרי שהורידה כמה מהן (מכתף שמאל); השערה שניה מדברת על סרטן ריאות. הבת נפטרה כשנתיים לאחר מכן, בגיל 24.

האמא האשימה את החתן במחלה. בשלב מאד מתקדם של המחלה, רצו לקחת אותה לטיפול בארצות הברית. האמא והחתן התווכחו מי ייסע איתה. הבת נפטרה עוד לפני הנסיעה.

זמן מה לפני מותה של הבת, החזירה אותה האמא לבית ההורים. היא לא נתנה לחתן לבקר אותה בכלל, ואף לקבורתה הוא הגיע ברגע האחרון. שם משפחתו של החתן אינו מופיע על המצבה של הבת, אלא רק שמות הוריה ושם משפחתם. זאת, למרות שהיא נפטרה כאשר נשאה את שם משפחתו של החתן. היה זה מעין עונש של האמא לחתן, ובמשך שנים ארוכות לא הסכימה לשנות זאת.

בזמן המחלה של הבת, התגורר הנכד אצל דודתו [אחותה של האמא – א.ה.]. אחרי שהבת נפטרה, לקח החתן את הנכד למשפחתו בתל אביב, ולאחר מכן העביר אותו למשפחת אומנה באזור המרכז, עד סוף כיתה א' או ב'. האמא ובנה [אחיה של הבת – א.ה.] היו באים לבקר אותו, מבלי שהחתן ידע על כך. באותה התקופה, עבד החתן בהדרכה בנגב, שם הכיר את מי שתהיה רעייתו השניה. לאחר שהתחתן עמה, לקח את בנו אליו וגידל אותו ביחד עם רעייתו השניה. במשך כל השנים, מנע החתן כל קשר של הנכד עם האמא והאבא, סבו וסבתו, אבל ידוע לנו שקשר שכזה כן התקיים בסתר. הדוד [אחיה של האמא – א.ה.] שמר על קשר עם הנכד, והביא מתנות ומכתבים מהאמא והאבא (פעם אחת שלחו לנכד אופניים עם רמה כפולה, כמו גם טרנזיסטור – דברים שהיו יקרי ערך ולא נפוצים באותה התקופה).

החתן לא דיבר עם הנכד על הבת (אמו) ועל הסכסוך. הנכד לא ידע פרטים על המשפחה שיש לו, מלבד שמות סבו, סבתו ודודיו.

איך חודש הקשר? רעייתו העתידית של הנכד הכירה אותו בסוף שנות הששים, ושמעה ממנו שיש לו סבא וסבתא שהוא לא בקשר איתם. היא, שלא היו לה סבא וסבתא, התעקשה להכיר אותם. היא יצרה קשר עם המשפחה בעמק, אך לא עם האמא והאבא, וביחד קבעו שהנכד ורעייתו העתידית יגיעו למסיבת יום הולדת 75 של האבא. אף אחד לא סיפר לאמא ולאבא שהנכד מגיע, אלא רק כמה שעות לפני כן. ההתרגשות היתה עצומה.

לאחר כשנתיים, כשהנכד ורעייתו העתידית התכוננו לחתונתם, הם ערכו את רשימת המוזמנים, ואז הנכד אמר לאביו (החתן): "מה עם סבא וסבתא והמשפחה בעמק?". החתן אמר בתגובה: "תשכח מזה, הם לא קיימים. אם הם יבואו לחתונה, אני לא בא לחתונה". מאז לא דיברו על כך שוב.

חלפו עוד שנתיים, ואז נולדה לנכד ולרעייתו בתם הבכורה, נינה של האמא והאבא. האמא והאבא הגיעו לבית הנכד ורעייתו לראות את הנינה. הנכד, רעייתו וילדיהם חידשו את הקשר עם האמא והאבא ועם כל המשפחה בעמק, מבלי לומר על כך מילה לחתן. יש לשער כי הוא חש את הדבר, אך הוא אינו דיבר על כך.

במשך שנים רבות, לא היה ברור במשפחת הנכד איך זה שבנותיו נמוכות כל כך. לאחר פטירתו של החתן (בשנת 1988), העבירה רעייתו השניה של החתן לידי הנכד קופסאות של החתן, בהן שמר תמונות ומסמכים אישיים מהתקופה שלו עם הבת. בקופסא, מצא הנכד דרכון, בו נכתב כי גובהה 150 ס"מ, קרוב לגובהן של הבנות. אז זכה גם הנכד לראות לראשונה תמונות שלו כתינוק ותמונות של אמו."

עד כאן הדברים אשר מודפסים בספר המשפחתי שחור על גבי כרום. מרגע שהופץ הספר לכל בני המשפחה – יצא הסיפור מידי אלו שהחזיקו בו כל השנים, ועבר לרשות הכלל. רק אור השמש יפעל מעתה, על מנת לחטא את משקעי העבר ולזקק מהם תובנות חדשות, איש איש על פי דרכו ואמונתו.

אני מוכרח להודות שגם כאשר העתקתי את הדברים לכאן, זמן מה לאחר שקראתי בהם בפעם השלישית או הרביעית, חשתי צמרמורת קלה, ולאחריה חזרו שוב אותן המחשבות להטרידני. האם אכן צריך לספר את הכל? האם אין סיפורים אפלים שראוי כי לא ייחשפו לאור השמש?

גם כעת, לאחר הצעד האמיץ שעשו בני משפחתו של הנכד בהבאת הסיפור כולו, אני ממשיך להתלבט האם ראוי לחשוף את הצדדים האפלים של דמויות מעץ המשפחה, או שמא רצוי להסתתר מתחת מחסה אשר לא יאפשר לאור השמש לחדור פנימה. וכל העת הזו, אני חושב על הסיפורים האפלים שיוכלו, אולי, לספר עליי שארי-בשרי ושאר חוקרי המשפחה (אם יהיו). ואולי בכך שאני נותן לגיטימציה למדיניות ההשתקה, אני רומז לבאים אחריי על שעליהם לעשות?