משה מרקר הצעיר היה יהודי למדן, חסיד אלכסנדר, אשר הרבה לחטט בספרי הקודש בשטיבל המקומי. כמנהג המקום, בגיל עשרים ושלוש כבר היה נשוי ואב לשלושה פעוטים. ואולם אז עשה משה מעשה: הוא הותיר מאחור את אשתו וילדיו, ויצא לבלגיה לפתוח בחיים חדשים.
בבלגיה הסתער משה על הלימודים הכלליים, ובתוך שנה סיים את לימודי הגימנסיה, והחל ללמוד לקראת תואר "מהנדס". לפרנסתו לא בחל בשום עבודה, משטיפת כלים במסעדות ועד לטאטוא רחובות. אלא שתוך זמן קצר פרצה מלחמת העולם הראשונה, וכמו זרים אחרים, משה נאלץ לשוב לעירו מלאבה.
במלאבה עבד משה כמורה לצרפתית בגימנסיה היהודית, וחרף היותו מסוגר ושתקן, ברגעי אמת התגלה יחסו האבהי והדואג אל תלמידיו. אך "משה לא נכנס לשיחות עם תלמידיו. העיר קטנה. התלמידים ידעו משהו על דרך החיים המופלא של מורם. הם השתוקקו לדעת, מה הלך מחשבותיו, מה יש לו לספר להם על העולם הגדול."
בתום מלחמת העולם הראשונה, שוב נטש משה את העיירה. הוא השלים את לימודי ההנדסה, ועבר להתגורר בפאריז. שם, כעובד חברת הטלפוניה "בל", הוא עיבד את תכניות רשת הטלפוניה העירונית. ביתו הפך לבית פתוח, מקום מפגש לאמנים וסופרים.
דבר מותו נודע במלאבה מהעיתונות: בסוף יוני 1929 פרסם ה"פאריזער היינט", כי המהנדס משה מרקר ועוד יהודי בלתי ידוע הובאו לקבורה בקבר משותף באחד מבתי העלמין בעיר. משה היה אז בשנות הארבעים לחייו.
(על-פי מאמרו של ד"ר זאב יוניס, הבית הישן,
(1949) המופיע בספר היזכור של קהילת מלאבה – "מלאבה היהודית")
* * *
לאחרונה יצא לאור ספרו של אילן שיינפלד, "מעשה בטבעת". במסגרת קידום המכירות של הספר, פורסמו כתבות שונות על ארגון הסרסורים היהודים "צבי מגדל", שפעל בארגנטינה ובברזיל בין השנים 1867-1930. הצעירות האומללות הובאו בדרכי רמיה ממזרח אירופה, ובפרט מלודז' שבפולין.
את הכתבות על הנושא קראתי בחשש כבד: עם עץ משפחה כה ענף, לא מן הנמנע שאחד השמות שיופיעו בהן יהיה שם אופייני למשפחתי. לשמחתי, לא כך היה. אך בבתים אחדים בארץ, יתכן שכתבות אלה העלו זכרונות שהיו מעדיפים לשכוח. אני לא מפסיקה לתהות אם מכרי החביב, אשר מרוויח את פרנסתו במקצועיות וביושר, ואשר שמו כשם אירגון הפשע דלעיל, מתייחס בעץ המשפחה שלו אל מקימי האירגון המתועב.
בשנים האחרונות מתפרסמים סיפורי חיים רבים. כל אלה שהזדמן לי לקרוא הם ידידותיים לנכדים, לפחות מבחינת המידע המופיע בהם. אם היתה כבשה שחורה במשפחה, לכל היותר היא תתואר בספר בצבעים קלילים רוויי-הומור. הסיפורים הפחות ערבים לחיך בדרך כלל אינם מופיעים כלל, או שהם מופיעים בלשון מעודנת מאד ומרומזת בלבד.
גם על דמויות אחדות במשפחתי מרחפות עננות. אך גם אני נמנעתי מלכתוב עליהן עד כה. האם יש סיבה להרים את המסך, ולחשוף בפני הציבור הרחב בכלל, והמשפחה בפרט, את כל האמת כהוויתה?
גם אם אשתכנע שיש אמנם סיבה כזאת – לא אוכל להביא את הסיפורים במלואם: אינני מכירה את פרטיהם, אלא רק את חשרות העננים הכבדות המסתירות אותם. לא פעם בעבר ניסיתי לתשאל קרובים ורחוקים, בתקווה שיוסיפו פרטים – אך לשווא. "מה את צריכה לדעת", היתה אחת מהתשובות האופייניות.
באחת הפעמים נפגשתי עם ט', שהכיר את הורי עוד בלודז', בצפיה לשאוב ממנו מעט מידע על משפחתי. הראיתי לו את אלבום התמונות המשפחתי מהימים ההם, ומגטו לודז' בפרט. "את האיש הזה אני זוכר", הוא אמר בקול שמכסה יותר משהוא מגלה, והצביע על תמונת אחד מקרובי המשפחה. אך גם הפעם, סרב ט' בתוקף לשתף אותי בסיפור.
השבוע הזדמן לי לקרוא פעם נוספת מקצת מזכרונותיהם של ניצולי גטו לודז', והנה שמתי לב למשפט שנעלם ממני בקריאות קודמות. ט' היה פעיל ידוע ב"הכשרה" בגטו לודז'. אנשי נקודת המשטרה הסמוכה לא אהדו את אנשי ההכשרה, ויום אחד הם עצרו את ט', והוא קיבל מהם "מכות רצח", כלשון המספר. האם כאשר ראה ט' את תמונת קרוב משפחתי, הוא נזכר במכות הרצח? או אולי היה הסיפור קשה אף יותר, ולא הועלה כלל בזכרונותיו?
וברגעים אלה, תוך כדי כתיבתי שגם היא מסתירה יותר משהיא מגלה, אני מהרהרת בכך שלא רק על צאצאי אותו קרוב אני מגנה עתה. כשם שקרובי הגאונים בתורה, הנדיבים, והאמיצים בפריצת דרכים חדשות הטביעו בי את חותמם – כך גם אלה שאיני גאה בסיפור חייהם. וזהו חותם שאיני ששה לחלוק ברבים, גם אם ביני לבין עצמי אני מתאמצת לבררו עד תום.
* * *
גם את האמת מאחורי סיפור חייו של משה מרקר ממלאבה איני יודעת. ככל הידוע, משה אינו שיך לאילן היוחסין המשפחתי, אך סיפורו עורר את סקרנותי. אולי הצמא שלו לחיים מודרניים בעולם הגדול הוא זה שהביאו לחיי בדידות בניכר, שסופם בעוני גדול. אך אם כך – מדוע לא לקח עמו את אשתו וילדיו? ואולי היתה זו האשה שהעדיפה להשאר סמוך למשפחתה, ולדבוק באורח החיים החסידי. או אולי הוא ציפה ליום בו יוכל לפרנס את בני משפחתו בכבוד ולהביאם אליו, ויום זה בושש מלהגיע. ועולות גם השערות נוספות…
ואולי, אחד מבני משפחתו של משה, הקורא את הדברים האלה, מכיר את הסיפור שמאחורי סיפור חייו. ואם כן – האם יאות לחלוק אותו עמנו….
5 תגובות↓
1 טלי גורן-ספיר // 12 יונ, 2007 בשעה 15:42
שלום לך אורית!
אני עוסקת בכתיבת ביוגרפיות, סיפורי חיים של אנשים פרטיים ושל מוסדות וארגונים. השאלות שהעלת ברשימתך הן נכונות ובאות לידי ביטוי מול כל אחד מהאנשים איתם עבדתי. בסיפור איש אין איזו אמת אחת. שני אחים שחיו באותו בית באותה תקופה, יספרו שני סיפורים שונים. היזכרון אינו מצלמה, הוא צורב במגירות שלנו דברים ללא כוונה מסוימת אלא מפני סיבות שונות ולרוב אינן מודעות. העיקר בסיפור החיים שאדם משאיר הוא ההמשכיות, הרצף בין חוליות המשפחה, שהרי כל אחד מאיתנו הוא רק חוליה בשרשרת. ילדים ונכדים של אנשים להם כתבתי את סיפור החיים שלהם, צקראו אותו בשקיקה ובנשימה עצורה. בזה חשביותו וזה ערכו הרב.
2 גבי לידזברסקי // 10 יול, 2007 בשעה 22:45
אורית, שלום.
לצערי גיליתי את האתר הזה די באיחור. שמי, כפי שכתבתי, הוא גבי לידזברסקי. אבי הוא יוסף לידזברסקי. אביו הוא אריה (לאון ?) לידזברסקי שהיגר ממלאבה לארגנטינה (אם אני זוכר נכון – בשנות ה-20) יחד עם אשתו, רגינה. אביו של לאון הוא מנחם (מנדל) לידזברסקי. אינני יודע אם את ערה לענף הזה של המשפחה (…). אני, על כל פנים, אינני מכיר אותך (זה לא כל כך קשה, האמת. הקשר שלי עם משפחתו של אבי קלוש מעט. בהחלט ייתכן שאת מכירה את משפחתי אבל אני אינני מכיר אותך). נעים להכיר! (האם אנו משפחה? הקשר בין השם לידזברסקי לעיר מלאבה….).
3 אורית // 10 יול, 2007 בשעה 23:18
שלום גבי,
איזו הפתעה נפלאה! אין ספק שאנחנו משפחה!
כל הלידזברסקים הם משפחה אחת, שמוצאה ממלאבה. ולא רק שאינני מכירה את המשפחה – לפני שהתחלתי במחקר אפילו לא ידעתי שסבתי היתה מבית לידזברסקי…
האם סביר יהיה להניח שסבך נקרא לייבל בפולין? מצאתי את תמונתו של לייבל לידזברסקי מארגנטינה בספר כלשהו (העתק שמור בידי). די להביט בתמונה ולראות שאנחנו נצר לאותם אבות / אמהות!
על כל היתר אכתוב לך באופן אישי.
לילה טוב,
מבת דודתך החדשה
4 ארנון // 12 יול, 2007 בשעה 9:52
וזוהי עוד הפתעה המצטרפת לשורה נוספת של הפתעות שכבר חווינו כאן. אולי נרכז אותן יחדיו היכנשהו?
5 סיפורי חיים // 18 נוב, 2011 בשעה 7:32
אכן, יש המון סיפורים המעוררים את הסקרנות לנבור בחייו של איש זה או אחר. בהיסטוריה של העם היהודי יש המון דמויות מפתח הראויים לספר העוסק בסיפור חיים וטוב שכך. ולכן רבים צריכים להרים את הכפפה ולכתוב סיפור מרתק, מפתיע ומרגש.
השארת תגובה