משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

מה אומרים במפגש משפחתי?

14 במאי, 2007 מאת ארנון · 2 תגובות

ביום שבת, 12 במאי 2007, כ"ד באייר תשס"ז, התכנסו כמאה מצאצאיהם של ישראל ומרים (לבית ברומברג) ליבמן לכנס משפחתי. ארבעת ילדיהם של ישראל ומרים (אחד מהם הוא סבי) – הגדול בהם יליד 1894, הצעיר יליד 1908 – עלו ארצה בין השנים 1912 ל – 1928 (סדר העליה כסדר הלידה), כל אחד לבדו. האחות הבכורה (ילידת 1892), נותרה לגור בקרבת ההורים, ונספתה בשואה ביחד עם בעלה וילדם. גורלם של ההורים – האם נספו בשואה, או שמא מתו מיתה טבעית? – אינו ידוע.

לפני כמעט 15 שנה, כאשר ארבעת האחים לבית ליבמן כבר היו ז"ל, התקיים הכינוס הקודם, ככל הנראה הראשון, של פורום זה. בתווך, פצחתי אני במחקר המשפחתי, ולפני כשנה החלטתי ליזום את הכינוס השני, זה אשר התקיים לפני יומיים.

מה כותבים אחרי כינוס משפחתי מרגש כל כך? אחרי התלבטויות רבות, החלטתי להעלות כאן (בגרסה מעט מקוצרת) את מה שכתבתי עוד לפניו וקראתי במהלכו, אל מול כל קרובי משפחתי. מבחינתי, זהו המסר העיקרי של האירוע. מחשבות נוספות בעקבותיו – וודאי עוד יהיו…

libman_tree.jpg * * *

"בית אבא אזכרה, הדירה הקטנה והלבנה, שליד הדרך בקצה העיר, ששם אילנות שבגנות מנענעים ראש; אזכור מרחבים שאננים, את הגבעות העוטפות דשא, את היער של עצי אורן ולִבנֶה, שדות תבואה מזהיבים"

את הדברים הללו לא סיפר לי סבא מעולם. ולא רק אני לא זכיתי לשמוע ממנו סיפורים על ימי ילדותו ועל עיירת משפחתו. תיאורים שכאלו – אותם תיעד הסופר ש. בן ציון (שמחה אלתר גוטמן), כפי שזכר את עיירתו מסוף המאה התשע-עשרה – לא היו מעולם חלק מן השיח המשפחתי שלנו. שנים רבות אחר כך, הבנתי שלא הייתי בודד במערכת חוסר הידיעה. שנים אחדות לאחר מכן, הבנתי גם מדוע.

"בעיבורה של העיר היו שתי שורות של חנויות, שדלתותיהן הקדמיות היו פתוחות כלפי פְּנים. בין שתי השורות נמתחה סמטה צרה, שרק בקושי יכלה עגלה לפלס בה את דרכה. בשלוש או ארבע חנויות עסקו במכירת בדים משובחים עבור היהודים והפריצים שגרו מחוץ לעיר; בשלוש או ארבע חנויות אחרות מכרו סינרים, מטפחות, בדים וכדומה"

כך כתב יחזקאל קוטיק בזכרונותיו מן השטעטל. כמה מאמץ דרוש כדי להעלות בדמיוננו תמונת העיירה בה התגורר סבא עם אחיו והוריו, אשר דומה וודאי לעיירתו של גוטמן? כמה דמיון צריך כדי לראות אותם שם, משוטטים בין החנויות, כמו בשטעטל של קוטיק?

לפני כעשר שנים, יצאתי למסע, מבלי דעת לאן תוביל אותי הדרך. ידעתי אז כי אני רוצה להבין את אותה מסורת משפחתית שלא סופרה, להכיר את ההוויה המשפחתית שאולי עברה פעם מדור לדור, אך נעצרה, בסופו של דבר, על ידי קו ברור והחלטי, חד ומיוחד, אשר נמתח מן השטעטלאך של אוקראינה אל אדמות ארץ הקודש, וששמו "העלייה לישראל".

השבילים בהם פסעתי, תוך נסיון לפענח משהו מן העבר המשפחתי, הובילו אותי למחוזות קסומים של חיפושים. ובתוך יער השאלות-ללא-מענה, נצנצו להם, מדי פעם, כמה פרחי-תשובות. ותוך כדי שיטוט בין מאות סימני שאלה וסימני קריאה בודדים, בין מסמכים ארכיוניים וספרים ואתרי אינטרנט, הגעתי לפגוש גם את האנשים. את אלו, אשר על פי קרבת הדם בינינו, הם "ליבמנים" כמוני. נסעתי לכפר יחזקאל ולנהריה, שוחחתי בטלפון עם רחובות והרצליה, וכל הזמן הצקתי שוב ושוב לאמא ולדודתי – אך כל אלו לא העלו דבר כמעט.

בינתיים, נערמו על מחשבי ועל שולחני עוד ועוד פיסות קטנות של מידע, עוד חלקים קטנטנים בפאזל הענק שאולי לעולם לא יושלם. אך חלקי התמונות שהחלו להתגבש, הלכו ותפסו צורה של משהו בעל משמעות. משהו שצריך להישמע. משהו שללא העברתו המיידית לכל בני המשפחה – אין לו כל משמעות. וברגע אחד, ביום הזכרון לפני שנה, כאשר תם הטקס בבית העלמין בכפר ויתקין, וכמדי שנה התכנסנו, בני המשפחה הקרובה, לפטפט ולנשנש, החלטתי.

מבחינת ההיכרות האישית עם בני המשפחה המורחבת, אני, כמו הקרובים האחרים בגילי, נמצא בעמדה הנחותה ביותר. עוד לפני שחגגתי יומולדת חמש-עשרה, נפטרו כל אחיו של סבי; לפני סיום התיכון, נפטר סבא, אותו אהבתי אהבת-אמת. גם אם פגשתי את מי מאחיו של סבא – הזכרונות שלי מהם עמומים ביותר. קשרי המשפחה, אשר גם קודם לכן היו מחולקים בין ארבעת ה"שבטים" הגדולים, התפצלו לחלקים קטנים עוד יותר לאחר הליכתו של כל אחד מזקנינו. אך טבעי הוא, שבמשך שנים רבות תוחזקו קשרי המשפחה בארבעה ראשי-חץ עיקריים ונפרדים. לי ולבני גילי לא היה כמעט סיכוי להכיר את המשפחה המורחבת. הכינוס הקודם של כל בני המשפחה, אשר התקיים בקיץ 1993, פחות משנתיים לאחר מותו של סבא, האחרון מבין האחים שהסתלק מאתנו, שם את האצבע על הנקודה הזו בדיוק. מאותו הרגע, הועבר אלינו מבלי-דעת המקל, כאילו היינו במרוץ שליחים המתפרש על פני דורות. ולא סתם מקל הוא זה, כי אם שרביט. וההחלטה לגביו היא בידינו. בידי כולנו.

באופן לא מפתיע, לא היה קשה לארגן צוות שייצג נאמנה את ארבעת ענפי המשפחה ויקים יחדיו את הכינוס המשפחתי השני של "הליבמנים". כעבור כמה ימים וכמה טלפונים, כבר קבענו פגישה ראשונה. כיוון שאירועי הקיץ האחרון שיבשו את תכניותינו לקיים את המפגש בראשית הסתיו, דחינו אותו לאביב, וכך יצא שבמשך שנה שלמה נפגשנו לנו מדי כמה שבועות, כדי להיערך ליום הגדול. ובפגישות הללו, אשר נדדו מכפר ויתקין לכפר יחזקאל ולרעות ולזכרון יעקב ולכפר סבא, מעבר לתכנונים על שיהיה, הכרנו, בכל פעם, בני משפחה נוספים והחלפנו חוויות וסיפורים מן העבר ומן ההווה. בפועל, מתוך שלוש שעות – אורכה הממוצע של פגישה כזו – הוקדשו אולי עשרים דקות נטו לענייני הכנס המשפחתי גופא. כתוצאה מכך, הפכו הפגישות הללו בעצמן למעין כינוס משפחתי בזעיר אנפין, ומתוך הדינמיקה המיוחדת שנוצרה בהן צמחו המחויבות והמסירות וההבנה כי השרביט אשר נמסר לנו הינו בעל משקל רב.

והנה, עכשיו אנחנו כאן. צאצאי ארבעת האחים לבית ליבמן ושלושה עשר ילדיהם. ודייק: ארבעה מבין חמישה אחים לבית ליבמן, שהרי הבכורה מבין ילדיהם של ישראל ומרים ליבמן, חיה, נספתה בשואת יהודי אירופה בימי מלחמת העולם השניה, ביחד עם בעלה וילדם. כולנו משפחה אחת. דם אחד מחבר בינינו. אותו דם אשר זרם אצל יעקב, אברהם, מרדכי ודב, האחים שמצאו דרכם לארץ ישראל וחיו, כל אחד בדרכו, חיים מלאים ולא תמיד פשוטים.

בחלוף הזמן, הסתבר לי שאותו הקו אשר סימנו ארבעת האחים לאחר בואם ארצה, לא היה חד כפי שנהגתי לחשוב. נתק מוחלט בינם לבין הוריהם – לא היה מעולם. באמצעות מכתבים, הצליחו לשמור על קשר. ממכתבים אלו לא נותר כיום זכר, אך זקן השבט זוכר כי היו בהן בקשות מפורשות של ההורים לקבל סיוע כספי מילדיהם. בקשות, שמכורח המציאות הקשה בארץ, נדחו. בשלב מסוים, אף ניסו האחים להעלות את הוריהם ארצה. הדבר, כידוע, לא צלח. ראיה לקשר שהיה, אפשר למצוא במכתב נדיר, בכתב ידו של האב, ישראל ליבמן, אשר נשלח לקרובי המשפחה של רעייתו, מרים – שהם גם קרובי משפחתנו – בארצות הברית. וכך כתב בשנת 1930:

"הילדים שלנו בפלשתינא נמצאים במצב שבקושי מתקיימים ואין הם יכולים לעזור לנו. מצבם קשה, האחד עם 2 ילדים, לשני יש כבר 3 ילדים, ושני ילדים טרם נישאו. להלן הכתובות של הילדים שלי (ארץ ישראל Palestine):
1. תחנת עין חרוד, כפר יחזקאל, יעקב ליבמן.
2. מושבה זכרון יעקב, בית ליפמן, בשביל אברהם ליבמן.
3. מושבה הרצליה על יד תל אביב, בשביל מרדכי ליבמן או דב ליבמן (שניהם עובדים באותה מושבה)."

הדיוק בפרטים לא מותיר מקום לספק בדבר הקשר שהיה להורים עם ילדיהם שעלו ארצה. מכתב זה, יחד עם עוד כמה מכתבים, נמצא בביתם של קרובי משפחתנו בארצות הברית. חלק מן המכתבים – מעיק למדי. כך, למשל, במכתב משנת 1933, מתוך תופת ההוֹלוֹדוֹמוֹר, זועקים ישראל ומרים לאחֶיה של מרים כך:

"היכן אתם, מדוע אתם שותקים? מדוע אין אתם עונים לנו? מדוע אין אתם מתעניינים בבני משפחתכם? […] אתם לא יכולים לתאר לעצמכם מה נשמע אצלנו […] אלו שאין להם כל עזרה גוועים ברעב, קטנים וגדולים, מאות אנשים מתים ברעב, מאות מקבלים מחלות ומאות נפוחים מרעב, מאות מסתובבים ומבקשים חתיכת לחם והמצב נעשה גרוע יותר ויותר. לכן, אחי ואחותי, התעוררו ועזרו לנו בכל מה שאתם יכולים, ואם אינכם יכולים לעזור עם רכושכם העצמי, יכולים אתם לעזור לנו לפחות במתן עצה."

לאחר שמבינים כי לא רק שידעו ההורים על הנעשה אצל ילדיהם, אלא גם ההיפך נכון, מצליחות המלים האלו להסביר, לראשונה, את מה שעבר על סבא ואחיו, אשר הגיעו לבדם ארצה והשאירו את הוריהם ואחותם הבכורה מאחור. השתיקה שלהם בכל הקשור למשפחתם נראית כעת ברורה, אולי אפילו הכרחית. אך השרביט אשר עבר אלינו באין-ברירה אינו סולח ואינו מרפה, והוא דורש לכפר על עוולות הנתק בסיפור המשפחתי. וכיצד נענה לו?

לפני ארבעה שבועות, כינסנו את שבעת הילדים לבית ליבמן החיים היום, שנים רבות אחרי שנפגשו יחדיו לאחרונה. היה זה מעין תיקון לאותה ריקנות שחשנו באין לנו שום בסיס מוצק לסיפור המשפחתי. וכך ישבו להם שבעת בני-הדודים וניסו לפשפש, בצוותא, כל אחד במוחו, על מנת להעלות מן האוב פרטים על העבר הרחוק. בבת אחת, כך נדמה היה לצופה מן הצד, חזר גלגל הזמן כחמישים שנה לאחור, ושוב לא ישבו סביב השולחן הארוך הורים וסבים אשר מסתכלים אחורה בערגה, כי אם נכחו שם, סביב אותו שולחן, צעירים בגילאי העשרה והעשרים, אשר חוו יחדיו ובילו יחדיו וביקרו זה את זו תדיר. ומנקודת המבט הזו, צפו ועלו אותם פרטים שלא נשמעו עד כה בקול רם וברור, חלקם תוארו בשפה של הימים ההם ועם אותו זיק-שובבות-נעורים בעיניים. ולפאזל הענק, החלו להצטרף עוד ועוד פיסות מידע קטנות, ציוריות וצבעוניות.

נדמה שהכינוס היום הוא המשכו של אותו תיקון. את סיפוריהם של ההורים לבית ליבמן סחטנו מכל מי שאפשר היה, וטרם אמרנו נואש. את סיפוריהם של האחים הליבמנים ריכזנו משלל מקורות, ועוד ניסינו לגבות בעדויות נוספות. ואת סיפוריהם של שלושה-עשר ילדיהם העלינו על הכתב, שבעה מהם בגוף ראשון. הספר המשפחתי, אשר מרכז את כל זאת, ועוד מידע משפחתי שנאסף בעבודת נמלים, יימצא מרגע זה ואילך אצל כל אחת מן המשפחות, ויהיה נגיש בקלות לכל אחד מן הצאצאים. אך אם חושב מישהו שזהו סוף דבר, שהכינוס כאן מסמן את סופה של הדרך, הרי שמטרתנו הוחמצה לחלוטין.

אנחנו כאן היום, לא בשביל לסיים, אלא בשביל להתחיל. כוחו הרב של הספר הוא לא בהדפסתו ובכריכתו, אלא בפתיחתו מחדש האפשרית בכל עת. לו תהי זו גרסה ראשונה, אשר תיראה בעוד מספר שנים דלה ומיושנת לעומת הגרסה המורחבת והמעודכנת – דיינו. תפקידו של השרביט שבידינו להזכיר לנו לא רק את מי שהעביר לנו אותו, אלא גם את אלו אשר אמורים לקבלו. וזהו השלב בו הופכת העמדה הנחותה של בני דורי לעמדת מפתח. אנחנו הם אלה שצריכים להעביר את השרביט הלאה. אנחנו הם אלה שצריכים להבין כי הכינוס היום הוא רק נקודת הפתיחה של מרוץ שליחים בלתי נגמר. אמנם, דרושות היו לנו כמעט-חמש-עשרה שנה מאז הכינוס ההוא להבין זאת, אך תהא זו עדות עבורנו לכך שהעול על כתפינו גדול מן המשוער.

איך נמשיך את השרשרת? איך נשמור על הגחלת? הפתרונים, כנראה, בשילוב הידיים דוגמת זה שמתרחש כאן היום. חלומי לבקר באדמת המולדת של סבא ואחיו, לחזות במו עיניי בהתגשמות תיאוריהם של גוטמן וקוטיק או בהפרכתם, לא יוגשם במלוא עוצמתו אם אפסע שם לבדי. הכרזה על מסורת משפחתית שנתית, אשר צריכה להיווצר יש מאין, צריכה להיות מובלת, כבר משלב היוזמה והתכנון, על ידי כולנו יחדיו.

השנה האחרונה, בה הייתי עסוק, ביחד עם עוד רבים מבני המשפחה המורחבת, בהכנות – הן בצד המעשי והן בצד הרגשי – ליום הזה, לימדה אותי המון. למדתי להכיר בני משפחה שלא פגשתי מעולם. למדתי על פרקים בסיפור המשפחתי, אשר הוחשכו והוסתרו, בעיקר כי טבעם של ההורים שלנו להגן עלינו מפני כל מה שלא-נחמד ולא-ראוי וילד-לא-צריך-לשמוע. למדתי שמשפחה היא כור-היתוך רב-עוצמה, וכי עקב כך יכולים להתחבר בשניות אנשים שלא ראו זה את זה במשך שנים רבות. אך אותו כור-היתוך, כך למדתי, יכול לגרום לפצעים כואבים להישאר פתוחים ולא להגליד במשך שנים רבות עוד יותר. למדתי שאסור להפסיק לשאול, גם באין תשובה, כיוון שהתשובה בוא תבוא.

נותר רק לקוות שבעוד חמש-עשרה שנה לא נסתכל אחורה בנוסטלגיה וניזכר במפגש "ההוא", כי אם נסתכל בגאווה על הדרך שעברנו ועל הקשר שדאגנו לטפח ועל האופן בו המשכנו, כל העת, לשמור על השרביט חי ובועט.

כנס הליבמנים, 12 במאי 2007, כ"ד באייר תשס"ז, כפר ויתקין

Share

2 תגובות↓

  • 1 חוה // 14 מאי, 2007 בשעה 19:51

    מרתק ומרגש, תודה על השיתוף בסיפור המשפחה. מתחברת לתחושה שמפיסות קטנות ניתן לאחר זמן, לחבר ולהבין כיצד חיו משפחותינו ומי הם היו. והעיקר שתקוותיך יתגשמו במפגש המשפחתי הבא.

  • 2 יגר דינה // 15 מאי, 2007 בשעה 9:36

    מצמרר! מעלה זכרונות מכנס משפחתי לפני יותר מעשור ומחשבות שהגיע הזמן לכנס נוסף.
    תודה ששתפת בחוויות.

השארת תגובה