משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

לכתוב ודבר לא לשכוח

16 באפריל, 2007 מאת ארנון · ניתן להגיב

הדברים המובאים כאן הובאו על ידי הח"מ בערב עיון לציון יום השואה, אשר נערך על ידי מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט באוניברסיטת תל אביב. האירוע התקיים אמש, יום ראשון, 16 בינואר 2007, ערב יום השואה תשס"ז.

על פי ההערכה הרווחת, עד שנת 2006 יצאו לאור בישראל כחמשת-אלפים ספרי זכרונות אישיים של ניצולי שואה, אלפיים מתוכם נכתבו בעשר השנים האחרונות. ברשימה מרתקת, שפורסמה במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ" ביום השואה הבינלאומי, בראשית השנה, מציינת פרופ' דינה פורת מאוניברסיטת תל אביב, סיבות אחדות לגאות החלה בשנים האחרונות בים הכתיבה הזו.

חלק אחד של רשימת סיבות אפשריות נוגע לזמן החולף. לאחר המלחמה, היו ניצולי השואה עסוקים בשיקום חייהם ולא הרשו לעצמם להביט לאחור, בטח שלא על מנת לסכם. בחלוף השנים, כאשר מאחוריהם חיים שלמים, פנאי מעבודה שנסתיימה, נכדים צעירים ששואלים ותחושה שהזמן אוזל ושיש סיפורים שחייבים להיות מתועדים – הם מתפנים לשבת, להביט אחור ולכתוב.

חלק אחר של הסיבות נוגע לנסיבתיות. לימוד השואה הפך למשנה סדורה במערכת החינוך החל משנות השמונים, ולאחר זמן מה החלה להתגבש מסורת המסעות לפולין. החברה הישראלית, אשר התקשתה בהתחלה לעכל את "ששת המליונים", עברה בשלב השני להנציח קהילות, ורק בשלב השלישי להבין כי הדרך היחידה להבין ולהתמודד עם הזוועה היא מתוך תפיסה שלכל איש יש לא רק שם, אלא גם סיפור, וכי כל סיפור הוא עולם ומלואו.

במקביל, ובלי שום קשר לנסיבתיות הזו, חל בשנים האחרונות מהפך בתחום אחר לחלוטין, אשר נוגע גם הוא למעבר מן הקולקטיב ליחיד. רשת האינטרנט, אשר נשלטה לפני שנים לא רבות על ידי ה"תוכן", הופכת להיות לכזו בה המשתמש הוא המלך ועל פיו יישק דבר. אם קודם לכן, הורדו כרכיה של אנציקלופדית "בריטניקה" מעל מדפיכם העמוסים, לטובת עותק דיגיטאלי ומקוון שלה, הרי שכעת שוק המידע-הבלתי-נדלה מבוסס רובו ככולו על חוכמת ההמון, אשר ממהרת ליצור, לתקן, לעדכן ולגרום לברירה טבעית מסוג חדש. אם קודם לכן, זנחתם את אוסף הדיסקים, הקלטות והתקליטים לטובת ספריה מקוונת היטב, אשר ידעה לאתר בדיוק את מה שחיפשתם, הרי שכעת ניתן להתחבר בלחיצה-וחצי לא רק אל הצלילים האהובים עליכם, אלא גם אל אנשים בשר-ומקלדת, אשר מאמינים בכל לבם כי מצלילים אלו בדיוק תבוא הישועה. ואם בדור הקודם – כלומר, לפני חמש שנים בערך – כל זב-חוטם הקים לעצמו אתר אינטרנט אישי, הרי שבדורנו, בכל רגע ורגע חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא הקים בלוג. סוגה זו של כתיבה אישית ברשת הפכה כה נפוצה בעת האחרונה, עד כי נדמה, לעתים, לגולש כי הבלוגים מקיימים חיים עצמאיים, כאילו בירך אותם אלוהי הרשת בכבודו ובעצמו: "פרו ורבו ומלאו את הארץ" והם נענים לקריאתו.

סקר דעת קהל מקיף ומייצג, שערך מכון נטוויז'ן לחקר האינטרנט (אוניברסיטת תל אביב) בחודש אוקטובר האחרון, בקרב גולשים בוגרים יהודיים העלה, לכאורה, תמונה הפוכה מאביב הבלוגים הפורח מכל עבר. על פי הסקר, כחמישית מן הגולשים קוראים בלוגים, בתדירות זו או אחרת, רובם באופן מזדמן, ורק 5% מהגולשים עושים זאת לעתים קרובות או באופן קבוע. על פי נתונים אלו, גם אם רשימתה של פרופ' דינה פורת על צמיחתם של ספרי הזכרונות האישיים מן השואה היתה מתפרסמת במקביל בכל הבלוגים בארץ, היא היתה זוכה לחשיפה נמוכה עוד יותר מזו לה זכתה בעיתון "הארץ".

אבל, התשובה לשאלה השניה, בנושא הבלוגים, מאותו הסקר, עשויה דווקא להפתיע. אחוז אחד מן העונים, המשקפים, כאמור, אחוז אחד מן הגולשים ברשת הישראלית, הצהירו כי הם כותבים בבלוג משלהם באופן קבוע. על אף שהמספר הזה נראה קרוב מאוד לאפס, תרגיל חשבוני קצר ידגים את איכותו. על פי הנתון שהבאתי בפתיחת דבריי, בעשור האחרון פורסמו בארץ כאלפיים ספרי זכרונות של ניצולי שואה. זאת, מתוך מעל למאתיים אלף ניצולי שואה החיים כיום בישראל. באחוזים – מדובר על קצת פחות מאחוז מן הניצולים אשר מוציאים לאור את סיפוריהם. והמספר הזה כבר מוכר לנו. האם לסיפור המודפס בכמה עותקים מעל דפיו של ספר, חשיבות רבה יותר מזו של סיפור המופץ דיגיטאלית בקרב כמה קוראים? האם ההבדל הוא בעיקר בתחושת השליחות של הכותב? האם ישנם סיפורים, אשר לא יגיעו לעולם להיות מודפסים על ספר – למשל מסיבות פרוזאיות של פנאי, יכולת או תקציב – אך יכולים להיות מופצים לכל באופן מיידי? כל אלו שאלות ספק-פתוחות ספק-רטוריות, אך על עובדה אחת לא ניתן להתווכח. פריחתם בעשור האחרון של ספרי הזכרונות העוסקים בשואה, ופריחתם בשנים האחרונות של הבלוגים – הן שתי תופעות אשר אין ביניהן נקודת השקה.

במשך תקופה ארוכה, ניסינו לאתר בלוגים אישיים, ישראליים ובכלל, אשר מהווים מקבילה ווירטואלית לספרי הזכרונות מן השואה. בלוגים בהם מתועדים בצורה שיטתית וארוכת-טווח סיפורים אישיים. נדמה כי ההסבר הטכנופובי, אשר בא לתרץ את היעדרם הכמעט-מוחלט של אלו, מהווה מפלט קל מדי. סמוך ובטוח אני כי לא כל מי שפרסם ספר על בסיס זכרונותיו מן השואה – עשה זאת לבדו. בצורה קלה הרבה יותר, יכולה ניצולת שואה מבוגרת לרתום את נכדתה להעלאת הזכרונות הללו בבלוג. לא קשה לשער מה יתרום הדבר לקשר שבין השתיים. בעצם, לא צריך לשער, כיוון שפרויקטים דוגמת "הקשר הרב-דורי" או RelatioNet, אשר מגשרים, באמצעות בני הדור הצעיר, על התהום הפעורה בין בני הגיל השלישי לבין הטכנולוגיות מן הדור השלישי, מוכיחים זאת הלכה למעשה. ישנן דוגמאות לא מעטות של קשישים ברחבי העולם, אשר מפרסמים את זכרונותיהם בבלוגים, בסיועם של מי שהרשת מוכרת לו מעט יותר מהם. אוליב ריילי (Olive Riley) מאוסטרליה היא, כנראה, המבוגרת ביניהם, ובגילה המופלג – מאה ושבע – החליטה להגג על ימים עברו באופן מקוון. אל חשש, התמונה בה היא נראית רוכנת אל מול מסך המחשב, כאילו היא בעצמה כותבת את הפוסטים, הינה הצגה בלבד.

Share

ניתן להגיב↓

  • עדיין אין תגובות...ניתן להגיב על ידי מילוי הטופס למטה.

השארת תגובה