משפחתובלוגיה

חג הפסח הינו, עבור רבים מאתנו, ובפרט עבור הילדים הצעירים, המקדש השנתי לקושיות. את "מה נשתנה?" שאלנו כולנו בעת הקריאה בהגדה, אך צא ולמד: הלגיטימציה להקשות ולתהות פורצת את גבולות הטקסט המסורתי, אל עבר מחוזות החיים בכלל. וכך, נשאלות מדי שנה בפסח קושיות רבות מספור, למשל: מדוע הכשרות לפסח, אשר מקורה במנהג יאה ומעניין, צריכה להפוך, כדברים ראויים אחרים, לעוד אבן-שואבת-כסף? מה הקשר בין בנקאות לבין בילויים? מי מחליט מה יהיו היעדים ה"פופולריים" ליוצאים לחו"ל (הנה הרשימה הנוכחית, והנה הרשימה מלפני ארבע שנים)? ועוד כהנה וכהנה קושיות, אשר בניגוד לאלו מן ההגדה – נותרות ללא מענה.

המחקר המשפחתי, ככל מחקר, הינו אמצעי לבירור ידע, אך כל מי שעוסק ברצינות בנסיון להשיג איזשהו ידע אודות משפחותיו ואנשיהן מגלה במהרה דבר מוזר. פרדוקסלי. במחקר המשפחתי, אוסף השאלות אשר מובילות את המחקר, משתלט לרוב על הדרך למצוא להן מענה. רוצה לומר, המימרה הידועה "אם לא תשאל – איך תדע?" עשויה להתגלות ככיסוי-בלבד לקוגיטו הגנאלוגי: "אני שואל – משמע אני קיים".

וכך, מסתובבים להם גנאלוגים בכל רחבי העולם, ומוחם מכוון אותם אוטומטית לבצע פעולה אחת. לשאול. לא משנה את מי, לא משנה על מה. רק תשאל. מי יודע מאין יבוא עזרך? הצרה הגדולה ביותר עם שאילת השאלות הזו, היא הדרך בה אנו עשויים לקבל את התשובות. וכאן באה לידי ביטוי מוזרות נוספת. בעוד הנורמה המקובלת היא לפקפק בתשובות מדוייקות ("הדוד של סבא היה חבר קרוב של נפוליאון"‏), ולקבל כלשונו מענה סתום ("אין לי מושג"‏) – הרי שהדרך הנכונה יותר היא לעשות בדיוק ההפך.

השיטה הבדוקה להתקדמות נאותה בסבך השבילים של השאלות, היא להבין כי בכל תשובה-קביעה, מוזרה ככל שתהיה, ישנו שמץ של אמת, אך אי-ידיעה הינה אמירה של הפה ולא של הראש. זה האחרון זקוק לקצת ניעור, לפעמים בדמות התשובה עצמה, על מנת שיוציא סופסוף את "אה, נכון…" או את "אני זוכר את זה" המאוחרים מדי.

כך קרה לי לאחרונה. בעת שיחה תמימה בענייני ההיסטוריה המשפחתית, עלה שמם של קרובי משפחה עליהם מעולם לא שמעתי. מעולם קודם לכן לא הוזכרו קרובים אלו, אף על פי שאני מקפיד לשאול ולשאול כל הזמן, ואפילו אלו אותן השאלות ("לא היו לסבתא שום קרובים בארץ חוץ מאחֶיה?"‏). גילוי הענף החדש (אשר החיבור אליו טרם הובהר סופית) הוביל לשיחת טלפון עם קרובת משפחה מצד זה, אשר סיפרה לי כי ביקרה בזמנו את סבתי ואת סבי בביתם, ואף שמרה איתם על קשר במשך כמה שנים.

דיווח על שיחת הטלפון המפתיעה הועבר במלואו לדודתי, וזו – אשר "לא ידעה" כלום עד עתה – לפתע נזכרה. היא זכרה את הקרובה וזכרה את אחותה וזכרה את בֵּיתה וזכרה כי התארחה בו. נדמה היה שסכר הזכרון משתחרר למשמע שמה המפורש של הקרובה.

האם יכול הייתי לחסוך לעצמי שמונה שנים של חיפושים בלתי-נלאים אחר זכר כלשהו למשפחת סבתי? האם כעת, כשאני יודע מה יודעת דודתי, הייתי פועל אחרת? מסופקתני.

הקושי העיקרי, אם כן, בכל מה שקשור לשאלות הבלתי-פוסקות, הוא להקדים את התשובות המאוחרות-מדי לעת המתאימה, על מנת להפכן לרלוונטיות.

אך איך עושים זאת? נדמה לי שזוהי קושיה קשה במיוחד…