"מוצאה של משפחתנו הוא מסקרז'יסקו קמיינה", הכריזה הדודה בחגיגיות, גאה בתפקיד שהענקתי לה: למסור את מורשת המשפחה לדורות הבאים. על דף קטן ביומני רשמתי את הפרטים שהכתיבה לי, סמוכה ובטוחה שמרגע זה ואילך תולדות המשפחה פרוסים לפני. 

ישבתי אז לצד מיטתה, במחלקה הפנימית בבית החולים, אך פניה קרנו, אולי מעט יותר מתמיד: הפרידה הזמנית מבעלה העניקה לה חופש דיבור שכה חסר לה בימים אחרים. 

"איפה סקרזי'סקו, מה פתאום סקרז'יסקו", אמר בעלה, שבועות אחדים אחרי מותה. "בסקרז'יסקו אולי החליפו רכבת….אז היא אמרה לך סקרז'יסקו. מה היתה אומרת, שבאו מאיזה כפר קטן? העיירה של סבא היתה קלימונטוב. זה היה קרוב לעיירה שקי* ". 

המומחים מסבירים כי הזכרון הוא סוג מסויים של תיקון, שמאפשר לנו לשמור על תפיסה חיובית של מאורעות בעברנו. תהיתי אם אמנם שכחה הדודה הבורגנית שלי את מוצאה האמיתי של המשפחה, והעדיפה לזכור את ייחוסנו לעיר ולא לכפר קטן – כפי שסבר בעלה.

אך מדוע, מכל המקומות בפולין, היא בחרה דווקא בסקרז'יסקו-קמיינה – לא רק עיר חסרת הוד והדר ומורשת – אלא עיר אשר שמה מעורר זכרונות מחרידים בלב רבים מיוצאי פולין? 
לו הייתי חושבת על כך בזמן, הייתי מבינה שההסבר של הדוד אינו מספק.

חלפו שנים אחדות, והתחלתי במחקר השורשים השיטתי שלי. חודשים ארוכים ניסיתי למצוא מסמכים שיעידו על מוצאה של המשפחה, אך לשווא. דפי העד ב"יד ושם" עדיין לא היו נגישים באמצעות האינטרנט, ואני לא הזדרזתי לאתר את אלה שהפקידה דודתי: הלא מילאנו אותם ביחד, ב-1999. היא הכתיבה ואני מילאתי את הטפסים בכתב-ידי. 

אך כשסוף-סוף איחזרתי את דפי-העד שמילאנו, נכונה לי הפתעה. הסתבר לי כי עוד אז, ב-1999, בטרם שלחה את דפי-העד, הוסיפה הדודה בכתב ידה הרועד, אך חורט בעוצמה בנייר: "מקום הלידה: ______  מחוז: קלימונטוב".  מדוע לא הכתיבה לי את מקום הלידה של בני משפחתנו, והאם הסתירה אותו במכוון מפני  – איני יודעת.

מוצאה של משפחתנו לא היה בסקרז'יסקו קמיינה, וגם לא בקלימונטוב, אלא בכפר קטן עוד יותר באותו אזור (כך גיליתי בהמשכו של המחקר המפרך). אך בסקרז'יסקו התגוררו סבא-רבא וסבתא-רבתא בשנותיהם האחרונות. ובעיר זו גם היה טמון המפתח לפתרון תעלומת המוצא המשפחתי.

אולי נצרה הדודה זכרונות מתוקים מביקורים אצל סבה בילדותה, בטרם הפכה סקרז'יסקו למחנה כפיה אכזרי. מבחינתה, זו היתה "העיר של סבא" – וכך רצתה שתיזכר בהגדה המשפחתית. אך בעת שמילאה את דפי העד עבור "יד ושם", היא הקפידה לדייק. 

ארנון כתב על גרעין האמת והשקרים הקטנים המצויים בכל עדות היסטורית. ואמנם, גם אני למדתי להתייחס אל כל פיסת מידע בכבוד הראוי לה, כמו חוקר מז"פ מיומן, כי גם אם אינה האמת, או כל האמת – רמז חשוב טמון בה.

* * *

לפני חמש-עשרה שנים נפרדנו מאחותה של הדודה – דודתי השניה. שבנו יחד הביתה מאחד הביקורים האחרונים אצל האחות, והמשפט שאמרה לי נחרת עמוק בזכרוני: "כבר לא יהיה לי עם מי להזכר".  בשנים שלאחר מכן ניסיתי להזכר איתה, ולדובב אותה, אך היא בחרה לחזור תמיד אל אותו זיכרון: סיפור הצעירה האמיצה המנצחת את כוחות הרוע, ויוצאת למסע נועז אל פלשתינה.

לעתים קרובות תהיתי מהו הצופן שיסייע לי לשלוף מקרוביי את המידע שהם אינם זוכרים. אם רק אדע לפצח את הקוד, ייפתח השער אל מערת הסתרים האוצרת את סודות המשפחה. אך האם מחקר השורשים הוא סיבה טובה דיה כדי לעורר זכרונות שהם העדיפו לשכוח? אני הנחתי לזכרונות להשאר במחבואם.

 _______________________________________________________
* גם "שקי" היה רמז חשוב: לא ברור אם אני לא הבנתי את מבטאו הפולני של הדוד,  או שהוא לא זכר במדוייק, אך מוצאה של משפחת רוזנר, לפחות מאז שלהי המאה ה-18, היה הכפר אושייק.