משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

שם לוחש לי עץ את הסודות הכי קסומים

31 בינואר, 2007 מאת ארנון · 2 תגובות

אורית העבירה אליי את השרביט, ואני לא יכול לאכזב… עץ התיוגים ה"גדול" מוכיח לי (נכון לעכשיו) שלושה דברים:

  • הבלוגיה הישראלית לא גדולה כל כך כמו שנוטים לחשוב (וזה לא ממש מפתיע אותי)
  • למרות האמור לעיל, אני מכיר רק חלק קטנטצ'יק ממנה (ואשמח להכיר יותר)
  •  יש לעדכן את עץ התיוגים הגדול בדחיפות…

אז הגיעה העת להתחיל…

1. גם בי כבוד אנסי נגע

היה זה בשלהי חטיבת הביניים, אולי כבר בתיכון. אני הייתי מפעיל של תחנה מטאורולוגית (אוטומטית, אחת מן הראשונות בארץ מסוגה) במקום קסום. יום אחד, הגיע לביקור שר התחבורה (שהרי השירות המטאורולוגי כפוף למשרד התחבורה). הייתי נרגש. הצטלמנו לעיתון המקומי. הוא לחץ את ידי. הכל היה בהסכמה.

2. גנבתי מבחן

בכיתה ו' (אני חושב), נגררתי להצטרף לקבוצה אשר הציצה בטפסי המבחן בטרם השיעור בו הוא היה אמור להתקיים. אם זכרוני אינו מטעני, אני הייתי השומר בשער (כלומר, במסדרון). בסוף תפסו אותנו (עליי הלשינו) וננזפנו בלשכת המנהלת. כשעמדתי בחדרה, ראיתי מן החלון כי מישהו טרח להביא את אחי הצעיר, שיחזה במאורע. העונש היה לפרסם התנצלות פומבית בעיתון בית הספר. עמדתי בזה.

3. הטפתי ללא כיסוי

למרות שבמשך שנים (לפחות מאז תחילת שנת 2002) הטפתי לכל מי שנקרה בדרכי, כי יש לנהל יומן מחקר על מנת לתעד את המחקר הגנאלוגי – אני התחלתי לנהל יומן כזה רק בפברואר 2005. מאז אני מכור.

4. הייתי מאוהב באמנית הזכוכיות

בעת שירותי הצבאי, הייתי מאוהב נואשות במי שהפכה להיות בהמשך לאחת מאושיות הביצה האינטרנטית, וכיום היא מעצמה של זכוכית. לא, לא היה בינינו כלום. בסוף היא הלכה עם החבר הכי טוב שלי (דאז).

5. חששתי לחיי

במלחמה של הקיץ האחרון, בעת שירות מילואים (ארוך ומתיש) על קו הגבול (אבל עדיין מן הצד הישראלי), היו רגעים מעטים, אם כי איכותיים למדי, בהם, לראשונה, חששתי לחיי. ברגעים האלו חשבתי כי הגורל צוחק לי בפנים, שהרי דודי, על שמו אני קרוי, נפל בקרב כשהוא בן 30 בערך (כמוני) ולו ילד בן 3 בערך (כמו שלי). התנחמתי בכך שרעייתו היתה בהריו ןמתקדם, בעוד נסיונותינו שלנו לקדם הבאתו של אח/ות לילדון – טרם הבשילו. ביום הזיכויים, בשיחת הטלפון האחרונה על קו צפון-מרכז, התבשרתי כי תום המלחמה מביא אתו בשורת התחדשות. הנסיונות הצליחו.

ובנימה אופטימית זו, גם לי הזכות לגעת… החלטתי להעביר השרביט לג'ואב (חיית אינטרנט ותיקה למרות גילו הצעיר), ליואב (שהוא בן-דוד שני שלי), למתגעגעת לאבא ולשוקולד סגול (שתי קוראות קבועות שלי). זהו.

Share

2 תגובות↓

  • 1 חוה // 2 פבר, 2007 בשעה 8:48

    עצוב, מרגש, משמח ותודה!
    עצוב על הדוד ומרגש הסיפור על לבנון. מזכיר לי את הדאגות לאחי …כל פעם כששאלתי אותו האם כבר נקרא לדגל, מה פתאום? אני כבר זקן מדי, בן שלושים ושש…
    וכן… כן הקפיצו אותו ואפילו פעמיים רק שהוא לא טרח לעדכן אותי וגם לא את הורי, לא רצה להדאיג. רק את האח הקצין הוא דאג לעדכן …

    תודה שדאגת לי לעבודה בזמן המלחמה. היא עזרה לי לברוח מכל החדשות הקשות מהצפון . כל יום כתיבה בויקי הגנאלוגי, היה צ'ופר 😆

    משמח
    מזל טוב, שיהיה בשעה טובה ומוצלחת 🙂

  • 2 לבנות מחדש // 4 פבר, 2007 בשעה 11:45

    על חמישה דברים העולם עומד…. …

    ככה לפחות זה נדמה לאחרונה. חמישה דברים. פעם עוד אפשר היה להשתמש בשתי הידיים ולזכור עשר דיברות. אבל היום היד השניה מחזיקה בסלולר, מגרדת איפה …

השארת תגובה