הסכיתו נא לשיר הבא, ותנו לדמיונכם להפליג…
אם הארכאיות היתרה לא הרתיעה אתכם, יתכן שהצלילים הציפו בכם זכרונות מתוקים מימי תנועות הנוער, עת פצחנו בזמר סביב המדורה. או אולי זכרונות מבית סבא מרוסיה, שהאזין למקהלה המהוללה. ואצל בודדים מביניכם אולי אף הבזיקו תמונות נוגות מקרבות סטלינגרד…
המאזין אהוד אולמרט עשוי להרהר בסב-סבו, שהיה קנטוניסט: הוא נחטף בילדותו ואולץ לשרת 25 שנים בצבא הצאר הרוסי. ואגב אורחא, הוא עשוי להזכר באחד מהמקורות לשחיתות הלאומית.
הקהילה היהודית היתה זו האחראית למילוי מכסת גיוס הילדים לצבא הצאר. אושיות הקהילה לא בחלו בניצול מעמדם לגיוס בניהם של אלו שהעזו להמרות את פיהם. ו"כאפערים" מטעמם חטפו בכוח הזרוע את ילדיהם של חסרי הישע – כדי להציל משירות צבאי את בני העשירים והנכבדים. שיטה אכזרית זו פתחה פתח לשחיתות נוראה.
אימת אבותינו מפני חטיפת ילדיהם לצבא הרוסי הובילה לשלל שיטות להתחמקות מהגיוס. הם רשמו את הולדת בניהם במועד שעשוי היה לצמצם את סיכוייהם להתגייס, ושינו את שמות המשפחה כדי להטעות את הרשויות. לעתים אף נרשמו הבנים תחת שמות קרובי משפחה שלא זכו להוליד בנים: בן יחיד היה פטור מגיוס. יש אמנם החולקים על הקשר בין הרישומים הכוזבים לבין הנסיונות להמנע מהשירות צבאי -- אך אין חוקר שרשים מהאזור שלא נדרש להתמודד עם הסוגיה.
קשת הקונוטציות שמעורר הצבא הרוסי, על גלגוליו השונים – רחבה ביותר. גם קורות משפחתי מפולין שזורים באירועים הקשורים לצבא זה. אך היום אספר דוקא על פניו האחרים של הצבא האדום.
* * *
מהמשרה הבכירה בה החזיק, ליווה הדוד פלי את לידתו של עולם אלקטרוני חדש. את לימודי ההנדסה שלו עשה באנגליה שלאחר המלחמה – מרחיק עצמו מישראל הקרתנית, משיכון עמידר בו התגוררה אמו, ומכל מי שהזכיר לו כי בטרם הפך למנהלה של אחת מחברות המחשבים הראשונות בעולם - היה ילד נרדף בגטו לודז'.
בביקוריו הנדירים בארץ הוא הצטייר בעיני כבן דמותו של וולטר פאבר, גיבורו של מקס פריש, אשר ראה את העולם כמכונה בת-שליטה. אך בערוב ימיו נאות הדוד לנסוע עמי ל"יד ושם" - ובבקעת הקהילות, תחת שמש אביבית, התרצה ושיתף אותי באחדים מזכרונותיו.
ב-19 בינואר 1945, כאשר היה פלי בן שבע-עשרה, ולאחר שחי כארבע שנים בגטו לודז' ועוד זמן לא ידוע במחבואו, מתחת לערימת קורות-עץ שהכין עבורו סבא -- נכנס הצבא האדום ללודז'.
הראשונים בקו הקדמי, סיפר פלי, היו אסירים רוסיים אשר הובטח להם כי ישוחררו מהכלא אם יגיעו עד ברלין. והרוסי הראשון שפגש פלי היה אסיר מונגולי אדיר ממדים, משופם, ומצחין. פלי זינק לעברו וחיבק אותו ונישק את לחייו.
* * *
ובאלבומה של אמא, תמונה מיום השחרור: מסיבה מאולתרת של ניצולי גטו לודז', מכונסים סביב שולחן רעוע - עדיין על רקע התפאורה המעיקה של אחד ממחסני הגטו. ובצידה האחורי של התמונה: הקדשה ברוסית.
לנוכח המלים הקיריליות הסתומות, והרמזים שנשמעו במשפחה על קצין רוסי מאוהב, הפלגתי למחוזות רומנטיים עלומים.
אך לפני זמן-מה, ידיד דובר רוסית תירגם עבורי את נוסח ההקדשה:
"התהילה למנצחים – הצבא האדום, משחררי לודז'!".
ה-19 בינואר 1945, יום שיחרור גטו לודז'
חייל הצבא האדום מחבק ניצולה מהגטו
6 תגובות עד כה ↓
1 יורי // 19 ינו', 2007 בשעה 12:36
אורית,
אני חושב שקצין לא יכול היה יכול לכתוב רגשות אמיתיים וגלויים על התמונה הזו כי היה לקצינים וחיילים אסור להיות בקשר רומנטי עם נשים במדינות זרות בעת מלחמה ואפשר היה להענש חמורות על כך.
2 רוני // 20 ינו', 2007 בשעה 11:13
יורי,
למיטב ידיעתי, לחיילי הצבא האדום היה מותר עם כניסתם לערים המשוחררות במשך 24 שעות הראשונות לעשות ככל העולה על רוחם, כולל אינוס נשים. נשים גרמניות רבות נאנסו על ידי חיילי וקציני הצבא האדום בערי גרמניה, והדבר מתועד במחקרים שנערכו לגבי אותה תקופה.
קבלת "חסות" של קצין מצבא זה או אחר נחשבה להטבה רצינית בתקופה שלאחר המלחמה, בה שרר מחסור רב.
רוני
3 talyaron // 22 ינו', 2007 בשעה 16:50
סתם להשכלה…
אצלי במשפחה יש סיפור ששם משפחתינו שונה מ"חלם" ל"ווינר", כדי לחמוק מהגיוס לצבא הרוסי.
4 אורית // 22 ינו', 2007 בשעה 18:16
הי טל,
האם יתכן שהמשפחה החליטה לוותר על השם חלם מסיבות אחרות?
(לא צריך הרבה דמיון כדי לחשוב על סיבות כאלה…).
באחד הקישורים שהבאתי, מוצגת תאוריה שהסיפורים אינם נכונים: לפי הכותב שינוי השם ממילא לא היה פותר את הבעיה.
אני אישית דוקא חושבת שיש לפחות גרעין של אמת בסיפורים: מנסיוני ומנסיון חברי, בכל סיפור משפחתי טמונה אמת – גם אם לא "רק האמת וכל האמת".
ומענין לענין – יורי – אני שמחה שאתה לא מוותר על גרעין הרומנטיקה בסיפורי…
5 דינה // 22 ינו', 2007 בשעה 22:02
לסבא- רבא היו שלושה אחים לכל אחד מהם שם משפחה שונה: רבינוביץ, רוזנבלום, ספקטור וליבזון.הצאצאים חיים בארץ והסיפור חוזר על עצמו שהסיבה היתה למנוע גיוס לצבא.
מנהג זה של החלפת השמות מוזכר בפואמה "אלי" של שאול טשרניחובסקי. הוא מספר על שני אחים בעלי חנות:
"שניים יהודים, שני אחים
זה שם משפחתו פינצ'וק וזה שם משפחתו ליטנינסקי
כלום אין זה פלא? לאו דוקא! שניים יהודים שני אחים
שניים שמות להם – מה הפלא?
הפלא ששמותם שניים ולא אחד, והיא סגולה כנגד הגזירה
להיות חניכי קסרקטין-והדברים עתיקים וידועים"
ומתבקשת השאלה איך יוצאים מהתסבוכת כשחוקרים את השורשים המשפחתיים.
6 אורית // 23 ינו', 2007 בשעה 7:02
דינה – תודה על הציטוט היפהפה והמעניין!
לגבי היציאה מהתסבוכת – נראה שהחלק מהתשובה טמון בדרך הכניסה לתסבוכת: האם הילדים נרשמו עם לידתם תחת שם אחר, ואפילו הורים אחרים, או שהחליפו את שמם מאוחר יותר…
מבחינה מחקרית, ובהעדר עדויות משפחה – הבעיה דומה למצב בראשית המאה ה-19, עם נטילת שמות משפחה, כאשר אחים בוגרים בחרו (או שהוכתבו להם) שמות משפחה שונים. לעתים ניתן לאסוף די עדויות ארכיוניות המצביעות על קשרי אחווה (ולא זה המקום לפרט…).
השארת תגובה