משפחתובלוגיה

כמו מונחים רבים אשר משתרשים והופכים ליומיומיים עוד בטרם הובהרו, כך גם מיודענו הבלוג הפך לביטוי נפוץ, למרות שרבים לא יודעים כיצד להגדירו בדיוק. ניתן לחשוב, אולי, שאנשים נוהגים להשתמש בביטויים שאינם מתחום התמחותם ומבלי לתהות על קנקנם, על מנת להיראות מעודכנים (לדוגמא: הפופולריזציה של המילה עצמוני בימי אשפוזו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון), אך בכל הקשור לביצה הטכנולוגית – מסתבר שגם אנשים מלב לבה של הבועה לא תמיד יודעים מה הם בעצמם עושים.

כך, למשל, התכנסה לפני שבועיים צמרת הבלוגספירה הישראלית באל-כנס (Unconference) ראשון מסוגו בארץ, על מנת לדון בשאלות הבוערות שעל סדר יומם. ובמה דנים כעשרים בלוגרים, אשר ממלאים מדי יום – חלקם עושה זאת במשך שנים – פוסטים על גבי פוסטים במלים על גבי מלים? הם דנים בשאלה הבסיסית: "מה זה בלוג?"… גם כותביו של בלוג זה דנו בשאלות דומות קצת לפני שהתחילו לפרסם דבריהם בפומבית, וגם במקרה שלנו התשובות עדיין לא לגמרי ברורות…

לא הייתי נסחף לסוגיה הזו, אלמלא הייתי מעורב לפני ימים אחדים בפיצוח של פרשייה גנאלוגית (לא שלי) בסיועה של הבלוגספירה. כך, הבנתי משהו על מהותו של המדיום החדש על הצדדים השונים העוסקים בו. (וחוצמזה, האל-כנס התקיים במקום השייך לקרוב משפחתי, והנה עוד נקודה לזכות פרסומו כאן.)

ולתקציר הפרשיה תחילה: מדי פעם, כאשר אני נתקל בבקשות מצד יהודים בתפוצות לסיוע בחיפוש אחר אנשים בארץ – בקשות אשר מתפרסמות, בדרך כלל, ברשימת התפוצה של האתר JewishGen – אני פונה אליהם ומציע עזרתי. הבקשה של לפני ימים אחדים היתה מעניינת, לאור הסיפור שעמד מאחוריה. האדם, אשר את צאצאיו חיפשה המבקשת (להלן: "האמריקאית", על שם מקום מגוריה) נהרג בהתרסקות מטוס, כך לדבריה, מעט אחרי קום המדינה. חיפוש מהיר אחר שם האדם בגוגל ודומיו, כמו גם בארכיון מקוון של עיתון מאותה התקופה, לא העלה דבר.

פריט המידע השני אותו סיפקה האמריקאית, היה קיומם של אוסף דפי עד אודות משפחתה, אותם מילאה גברת עליה לא שמעה מעולם (להלן: "המעידה", על שום שהעידה אודות נספים בשואה). הדפים מולאו בשנת 1956, והאמריקאית תהתה כיצד לאתר את עקבותיה של זו. במקרה זה, חיפוש בגוגל דווקא עלה יפה. חיפוש שמה המדויק של המעידה העלה תוצאה אחת בלבד! הדף היחיד אשר, על פי גוגל, מזכיר את שמה הוא… פוסט בבלוג! מדובר בבלוג אישי של נערה בת שמונה-עשרה, אשר כותבת בו בקביעות כבר יותר משנה, והפוסטים שלה נוגעים לצדדים שונים בחייה האישיים.

והנה, באחד הפוסטים מלפני מספר חודשים, היא מספרת על פטירתה של סבתה האהובה. שמה של הסבתא – כשמה של המעידה. וכמו בלוגים רבים אחרים של נערים ונערות בגיל זה – וברוב המקרים של צעירים יותר – הפוסט מלווה בחשיפת פרטים אישיים ללא חשש ובתמונתה של הסבתא. מן הפרטים שנכתבו בפוסט אי אפשר היה לדעת, כמובן, אם הסבתא היא אכן המעידה, ורק הבחנתי כי גילהּ – כפי שניתן היה להעריך על פי התמונה – עשוי להתאים לגיל המעידה. שלחתי הודעת דואר אלקטרוני לכותבת, מה כבר יכולתי להפסיד?

ואכן, לא עבר זמן רב עד שהגיעה התשובה הרצויה. בינגו! מיד קישרתי בין משפחת הבלוגרית לאמריקאית, וההתרגשות בשני הצדדים רבה.

מן הסיפור הקטן הזה, אני לומד הרבה על הקשר ההדוק שבין הכותבים בבלוגספירה לבין הגנאלוגים, ועל נקודות ההשקה של שני אלו.

תרבות הבלוגים, אשר החלה ללבלב לפני שנים לא רבות וכעת צומחת פרא ומכסה כל חלקה, מאפשרת לכל אחד להעלות מהגיגיו על גבי דפי הרשת. יותר מזה, הבלוג מאפשר לכותב בו פשוט להיות הוא. וזוהי, הרי תמציתו של המחקר הגנאלוגי. אנו עוסקים בחיפושים בלתי נגמרים ובלתי מתפשרים אחר ההוויה של משפחתנו ושל אנשיה. ואם אדם ממשפחתנו כותב בלוג על הוויתו שלו, ובעצם דמותו משתקפת בבלוג, הרי שנוכל ללמוד מכך רבות. עליו, ואולי גם על המשפחה.

הדבר רווח בעיקר בקרב נערים ונערות צעירים, אשר עבורם הבלוג הוא מרחב מחיה נוסף. הם אינם חוששים לספר על עצמם, על משפחתם ועל חבריהם, ויותר מזה – אינם חוששים להעלות תמונות שלהם ושל הסובבים אותם. בנוסף, הפופולריות של הבלוגים ושל אתרי הבלוגים הגדולים מעלה את קרנם בתוצאות חיפוש במנועי חיפוש רגילים. וכך, פרושים לפנינו אינספור הבלוגים, הפוסטים והמלים – הושט היד וחפש בהם…

עשיתי תרגיל ניסויי קטן. מדף הבית של ישראבלוג ביקשתי לצפות בבלוג אקראי. מתוך חמש לחיצות, שלוש הובילו אותי לבלוגים מלאים בתמונות אישיות, של הכותב/ת ושל חבריו/ה, ללא שום צורך להסתתר מאחורי מסיכות. האם הצורך הזה באנונימיות הוא המצאה של המבוגרים?

והנה נקודת ההשקה בין הגנאלוגיה לבלוגספירה: לו היו מתעניינים הבלוגרים הללו במידע גנאלוגי והיו בקיאים בו, סביר שהיו כותבים עליו. ומן העבר השני, אם היינו אנו, גנאלוגים וסתם מתעניינים בתולדות משפחותיהם, נחשפים למידע שכזה הקשור לתחומי העניין שלנו – הרי שהיינו חשים כאילו אנו פוסעים בגן-עדן.

דמיינו בעיני רוחכם מצב בו כל אחד מן הגנאלוגים ברחבי העולם מעלה לבלוגו (או למקום אחר שמאונדקס על ידי מנועי החיפוש הגדולים) את כל אחד ואחד מן הגילויים שלו, באופן שוטף ומפורט. כיצד היה משתדרג המחקר של כל אחד מאתנו במציאות כזו? נדמה לי שזה לא רק נראה כחלום, אלא זהו חלום של ממש, שהרי לא סביר לחשוב שכל אחד יפרסם באינטרנט את כל מה שהוא מוצא במהלך המחקר. והרי אם רק חלק קטן מן החומר מפורסם – כמעט אין בכך תרומה לקהילה כולה, אלא רק לכמה בני-מזל אשר מוצאים את מבוקשם בפוסט אחד על מותה של סבתא של בלוגרית…

בעצם, למה לפנטז בענק, כשאפשר לדבר על משהו הרבה יותר קטן? פרויקט FTJP‏ (Family Tree of the Jewish People), למשל, מתיימר להיות המקום היחיד אליו מזינים גנאלוגים יהודיים את עצי משפחותיהם (עם מגבלות קשות ומקובלות של הגנה על צנעת הפרט). הפעולה פשוטה, יחסית, וכל מי שיש ברשותו עץ משפחה בתוכנה גנאלוגית כלשהי, יכול לצרף את משפחתו ליער הגדול, ובעקבות כך – לתת לאחרים את ההזדמנות למצוא אותו. האם בפרויקט זה אכן נמצאים עצי המשפחה של כ-ו-ל-ם? ממש לא! סביר להניח שבדיקה קפדנית תגלה כי רק חלק קטן מן הגנאלוגים העלה לשם את עציהם. אני מכיר אישית כמה גנאלוגים כרישי-אינטרנט אשר לא צירפו את עצם לשם. לא תמיד יש סיבה מיוחדת… ומן הצד השני – רבים מעלים את עציהם למקומות אחרים אך לא למאגר הנ"ל.

כדי להגביר את יעילותם של חיפושים בעצי משפחה, רצוי היה שכל העצים יהיו מרוכזים במקום אחד בר-חיפוש, והרי המציאות מוכיחה שלא כך הוא.

אם כך, עד שהבלוגספירה תתמלא באלפי גנאלוגים המתעדים בה את תולדות משפחותיהם, אסתפק בכך שכל אחד יצרף את עצו לפרויקט FTJP. ואם בכך תתמצה הנוכחות הגנאלוגית הווירטואלית של כל אחד ואחד מן הקהילה – דיינו.