משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

קדרת החמין נשברה לי!

5 בינואר, 2007 מאת אורית לביא · תגובה אחת

"ובבוא היום, אני יודע שאעביר את הטשולנט הזה, המשפחתי, השורשי, אשר טומן בחובו ניחוחות מן העבר – הלאה אל ילדיי ואל נכדיי, על מנת שהם יעבירו אותו הלאה לילדיהם ולנכדיהם. וכך תימשך לה שיירת הטשולנט – ואני רק חוליה אחת בשרשרת החמין הבלתי-נגמרת". [עוד נמשכת שיירת הטשולנט, ארנון] 

הידד לאופטימיות, ולנצחון הנורמליות!  נראה שרק מי שגדל בבית שבין כתליו חיו שבעה דורות  –  נותן את מבטחו בכך ששרשרת החמין המשפחתי לעולם לא תיפסק. אך עבור אחרים, תולדות המשפחה רצופים קטיעות כואבות – והם מתקשים להתבשם מניחוחות הקדירה, הגשמיים והמטפוריים. 

רבים מבין חוקרי השורשים הם דוקא מהזן השני. עבורם, העיסוק בגנאלוגיה הוא למעשה לימוד "נתק הדורות" – ונסיון מאוחר לאחות את השרשרת הקרועה.  

במובן זה, עץ המשפחה של רוני, על בני-דודיו שחורי-העור, הוא הרבה יותר מקוריוז: הוא מרמז על המשותף בין היהודים לאפרו-אמריקאים  – שתי קהילות שטרם נרפאו מהקטסטרופות שפקדו אותן וקטעו את הרצף ההיסטורי שלהן. 

כאשר אלכס היילי מצא את שרשיו בגמביה, ואת החיבור לעידן שלפני העבדות, הוא תרם תרומה עצומה לבניית הזהות של קהילתו בארה"ב. כמוהו, גם רבים מהחוקרים הישראלים מנסים לטוות מחדש את הפתיל המשפחתי, שנותק באופן אכזרי בשואה, ובכך לצקת תוכן עמוק יותר לזהותם. 

אך גם לפני השואה – מהפוגרומים במזרח אירופה, דרך "הרעב הגדול" באירלנד, חטיפת העבדים באפריקה, ואולי אף עד לגירוש ספרד וכן הלאה – ההיסטוריה רצופה פורענויות ואסונות שהובילו להגירה (כפויה, ואף כפותה). כך התפוררו משפחות, ותרבויות נעקרו משרשיהן. נראה שצאצאיהן של תרבויות אלה הם הנוטים במיוחד לעסוק בגנאלוגיה, בנסיון לחבר בין החוליות שהתפזרו לכל עבר, ולהשיב לעצמם את הזהות שנגזלה. 

* * *

בשלהי המאה ה-19 נפרדה שייבע קריינדלר מהוריה אי שם בגליציה, ונדדה עם בעלה הטרי לבוקובינה. אין לדעת אם בטרם פרידה, הספיקה ללמוד מאמה את רזי הכנת החמין המשפחתי. מוני, נכדה של שייבע, לא הרבה לספר עליה, וגם לא על אמו – אותן ראה לאחרונה בטרנסניסטריה, בחורף הקשה של 1942, בטרם הכריעו אותן הרעב, המחלות והקור. תלאות ימי נעוריו, במחנות הכפיה מעבר לנהר הבוג, האפילו על זכרונות ילדות חמימים.  

לבתו היחידה קרא מוני על שם סבתא שייבע. כאשר חלתה הבת, היו עדיין ילדיה צעירים מכדי ללמוד את סודות מטבחה. ולאחר מותה בדמי ימיה – שום תבשיל, נפלא ככל שיהיה, לא יצליח להשיב אליהם את ריחה של אמם. מה הפלא, אם כן, שריח החמין אינו מעורר אצלם טעמים של חורף משפחתי חמים, אלא לכל היותר – את ריח השבת בחדר האוכל הצבאי?

Share

תגובה אחת↓

  • 1 אמירה // 7 ינו, 2007 בשעה 22:47

    קדרות נשברות,
    מאכלים משתנים, קרובים נעלמים, אבל דוקא המחקר הסיזיפי ,
    המעקב המתיש אחרי אבותינו באירופה המושלגת הוא בעיני ה " דבק מגע " שמנסה לחבר את השברים, או נסיון לאחות את השרשרת הקרועה, כמו שאת כותבת.
    אז יש תקוה !

השארת תגובה