משפחתובלוגיה

על חיפושים ועל מציאות

header

עוד נמשכת שיירת הטשולנט

30 בדצמבר, 2006 מאת ארנון · 4 תגובות

פוסט זה מתפרסם במקביל גם בבלוג "גם אבא יש רק אחד".

ריח של חוּם אשר עטף אותי בחוֹם בשעה (מוקדמת למדי) של בוקר שבת חורפי. זהו אחד מן הזכרונות החזקים ביותר אשר מלווים אותי מאז ילדותי. למרות שמטבחה של אמי מילא, ועודנו ממלא, פינות רבות בלבי ובבלוטות הרוק שלי, שמור לטשולנט של חורף-עם-גשם-עז-ורוחות-וקור-ושבת מקום מיוחד בתוכי. וכיוון שבארצנו החמימה, לא רבים הם ימי השבת הממלאים את כל התנאים הללו – גם חורף, גם גשם עז, גם רוח, גם קור – היה הטשולנט שמור לשבתות מיוחדות מאוד. הקור מבחוץ והחום הבוקע מן הסיר השתלבו באופן מופלא.

לקח לי זמן רב להבין שאין טשולנט אחד כמשנהו, אפילו לא בשמו. בעוד אצלנו נהגו להגות את שמו של התבשיל הזה: צ'וּנְט (כמו: Tschunt; היינו, עם למ"ד אילמת לפני הנו"ן), נחשפתי בהמשך, אצל סבתה של זוֹשֶׁאִיתִי (ובקיצור: זוֹשֶׁ; הסבתא נולדה בטרנסילבניה, ולמרות שחבל ארץ זה נמצא היום ברומניה – היא היתה ועודנה הונגריה), להגייה: צ'וּלֶנְט (כמו: Tschulent). וודאי יש עוד הגיות רבות, אך רבות מהן הווריאציות של התבשיל, שבעגה הארצישראלית נקרא: חמין. נדמה שהשם העברי של התבשיל מוריד ממנו את כל העושר התרבותי היהודי אשר אצור בו בכל כך הרבה שעות בישול ובהרבה יותר שנות מסורת. ובגלל זה, במטבחים רבים מספור מכינים חמין, אבל אוכלים רק טשולנט.

מכל המאכלים המופלאים האחרים שיכולים היו יהודים לזכור מבית אמא, מככב דווקא הטשולנט – בעל המרכיבים הפשוטים, המראה המוצק ותחושת המלאוּת שבאה בעקבות אכילתו – בזכרונותיהם של רבים. קחו, למשל, את ספר זכרונותיו של מאיר הולצמן, אשר נקרא: "מאיר הולצמן – זכרונות", ויצא בישראל בשנת 1999, כשנה לאחר מותו. הולצמן נולד בשנת 1914 בעיירה גוֹמבִּין (אשר נמצאת במרכז פולין, לא רחוק מן העיר פלוצק), וכך הוא מספר כאשר הוא נזכר בהווי של יום שבת בעיירה (הספר הופיע בעברית ופרקים ממנו תורגמו לאנגלית על ידי בתו של מאיר, עדה, לגירסה מקוונת; כאן – תרגום חופשי שלי מן האנגלית המקוונת):

"בשבת, אחרי התפילה, ראית את הילדים לוקחים הביתה את הצ'וּלֶנְט, אשר הובא ביום ששי אל האופה. הצ'ולנט היה יצירת אמנות ייחודית לכל אשה. המרכיבים הבסיסיים היו: תפוחי אדמה, סלק, קישקע ועוד, אשר להם הוסיפו חלקים שונים של בשר, ובסופו של דבר התקבל טעם גן עדן"

וכך, עשרות שנים אחרי שחווה אותם – עוד חקוקים בזכרון-חושיו של הולצמן המראות, הטעמים והריחות של הצ'ולנט של אמו. אני לא נאלצתי להיפרד מן הצ'ולנט של אמי, והוא ממשיך ללוותני גם היום.

סביר להניח שאת חדוות המטבח ירשתי מאמי (וככל הנראה גם מסבתי, אם אבי), וממנה ירשתי גם את חדוות החידושים והנסיונות של מתכונים לא-מוכרים. ובין שלל המתכונים המסובכים (או המסובכים-לכאורה), נעדר ממטבחי עד כה מתכון אחד, פשוט ובסיסי, אותו חששתי לנסות. בכל פעם מצאתי תירוץ אחר על מנת שלא אצטרך להתמודד עם גודל הבשורה, כאילו גורל הצ'ולנט היהודי כולו תלוי על כתפיי. מה עבר בראשי? מדוע חששתי כל כך? ואולי אכן אני שותף לגורלו של הצ'ולנט היהודי. איזה צ'ולנט יככב במטבחי היהודים בעוד עשרים, חמישים או מאתיים שנה?

אתמול, בצעד נועז ובעידודה הבלתי-מסוייג של זוֹשֶׁ, החלטתי ללכת על כל הקופה. תוך שאני בולע בשקיקה את פילוסופיית הטשולנט וחוכמת הבישול של שרי אנסקי (מספרה הנהדר, "אוכל"), אשר ה"חמין" שלה מזכיר מאוד את זה של אמא (שתיהן דוגלות באסכולת הטשולנט המופרד ולא באסכולת הטשולנט המשולב), התקדמתי במקביל בשני מישורים: א. במישור הפרקטי – ערכתי רשימת קניות; ב. במישור הנפשי – התקשרתי לאמא… אנסקי ואמא ליוו אותי במשך הכנת הסיר, אמא נשארה זמינה בייעוץ טלפוני עד לרגע האכילה, וזכתה לטלפון גם לאחר הקינוח.

המחסום נשבר. החומה נפרצה. הצלחתי לצרף למטבחי מתכון שהוא ממש מבית-אמא, והוא וודאי שילוב של מתכוני הטשולנט של אמה ושל חמותה (הלוא היא סבתי האהובה ז"ל). סיר אשר ריחותיו יזכירו לי לא רק את ילדותי, אלא יעורר בי פליאה: אני אוכל את מה שאכלו, ככל הנראה, שני סביי ושתי סבתותיי בילדותם, אי שם בראשית המאה העשרים. וגם הסבים והסבתות שלהם, סביר למדי, התעוררו בבוקר שבת אל ריחו העז של סיר הטשולנט (ומי יודע איך הגו את שמו). נכון, המרכיבים שונים מעט היום, אך רק במעט. נכון, אמצעי החימום שונים מעט היום, אך רק במעט. נכון, ההרכב המשפחתי אשר נסוב לשולחן שונה מעט היום, אך רק במעט. סיר הטשולנט – על החוֹם והחוּם שאצורים בתוכו – ליווה את חייהם של אבותיי, וזוהי הדרך שלי להתחבר אליהם. להכיר אותם. לראות ולטעום ולהריח לא רק את מה שהוציאו מן הסיר הגדול, אלא מעט מהם ממש. זכרון משפחתי אשר טמון בלבו של תפוח אדמה וביצה ופיסת בשר ואורז ושעועית ומי יודע מה עוד שיצא ונכנס מסיר הטשולנט במשך הדורות.

ובבוא היום, אני יודע שאעביר את הטשולנט הזה, המשפחתי, השורשי, אשר טומן בחובו ניחוחות מן העבר – הלאה אל ילדיי ואל נכדיי, על מנת שהם יעבירו אותו הלאה לילדיהם ולנכדיהם. וכך תימשך לה שיירת הטשולנט – ואני רק חוליה אחת בשרשרת החמין הבלתי-נגמרת.

Share

4 תגובות↓

השארת תגובה