משפחתובלוגיה

למרות שאני יודע, במבט לאחור, שתמיד נמשכתי לסיפורים משפחתיים, תמונות ישנות ומפגשים עם קרובי משפחה באירועים שונים, הטריגר לתחילת המחקר המשפחתי – כלומר, זה שיעסיק אותי מאז ועד היום ועד בכלל – התרחש ברגע אחד מסוים. היה זה בקיץ 1999, עת נפטרה סבתי האהובה.

גדלתי בצילם של סבא אחד (מצד אמא) וסבתא אחת (מצד אבא) – שניהם אנשים לא גבוהים, אך ענקים ממש. סבתי התגוררה בצמוד אלינו. הבית, בו התגוררו קודם לכן סבי וסבתי, חולק, לאחר מותו, כך שחציו היה שלה וחציו שלנו. כל אחד ידע לשמור על פרטיותו של האחר, אך הביחד היה אפשרי בכל עת. והוא היה. תבשיליה של סבתא עדיין מעלים ניחוח מיוחד באפי, גם שנים רבות אחרי שטעמתי אותם לאחרונה.

לפני חודשים רבים, כאשר נואשתי כמעט (והלוא אסור להתייאש) מלהתקדם במחקר אודות אבותיה (ואולי נכון יותר לומר, אמהותיה) של סבתי זו – החלטתי לנסות דרך מחקר ייחודית – גנאלוגיה של תבשילים. שמות משפחה, כידוע, עוברים מדור לדור דרך בנים. ואם כן, מה עובר דרך נשות המשפחה (פרט למיטוכונדריה)? אוכל, כמובן… נכון הוא שכיום, בעידן המודרני, עשויים מתכונים לעבור דווקא דרך האב, אם הוא האחראי הקולינרי בבית, ואפילו דרך הסוּפר, אך פעם זה היה אחרת.

וכך, שמח ועליז, חשבתי שפיתחתי שיטה מנצחת לפיצוחן של תעלומות גנאלוגיות, דוגמת זו אשר קיימת במשפחתי: מאין הגיעה סבתה של סבתא לארץ? כל מה שהיה ידוע במשפחה הוא שאסתר-איטה לבית טרופ נישאה לחיים יהושע גולדברג, אשר נולד בשנת 1839 בירושלים. מאין הגיעה אסתר-איטה? מי היו הוריה? מתי הגיעה משפחתה ארצה? אולי, כך חשבתי, העבירה אסתר-איטה את סודות המטבח המשפחתי לבתה, שרה, ואולי העבירה זו, בתורה, את אותם המתכונים בדיוק לבתה, הלוא היא סבתי האהובה.

שמח וטוב לבב, ניגשתי לאבי, מנסה לעורר את זכרונו בדבר מאכלי הילדות שאהב. חוץ ממרק עוף ומאכלי חגים סטנדרטיים למדי, כמו סופגניות בחנוכה, לא הצליח להעלות בחכתו דבר (ואולי הפוסט הזה יסייע לו להיזכר…). בצר לי, פניתי לאמי, אשר עשויה היתה ללמוד משהו מסודותיה של חמותה האהובה (וזוהי ממש לא ציניות במקרה שלנו). או אז, נפל לי האסימון, והבנתי כי חוקי שימור שונים, אשר למדתי בשיעורי הפיסיקה, נכונים, בווריאציות שונות, בכל תחום אחר בחיים. במקרה הזה, מדובר על חוק שימור ההנאה-אכזבה בחיים. והרי ניסוחו:

לכל בני האדם צפויה מידה שווה של הנאה ושל אכזבה במהלך חיים (במצטבר)

רוצה לומר: אם הרגשת טוב במשך הרבה זמן, כדאי לך להתחיל לחשוש, כיוון שהאכזבה בוא תבוא, ככל הנראה מכיוון בלתי צפוי. במקרה שלי, ההנאה מן המטבח הביתי היתה מושלמת לאורך שנות ילדותי (ובעצם, עד היום). מה שלא ידעתי אז הוא זאת: אמי נהגה (ועודנה נוהגת) לאמץ לחיקה מתכונים חדשים כל העת. כמעט ולא היה מתכון אשר חזר והופיע במטבחה בשנית, אלא אם התקיימו שני תנאים: 1. התוצאה היתה מוצלחת ביותר; 2. חלפו שבעה חודשים לפחות מאז הופעתו הקודמת.

המתכונים מבית אמא ומבית החמות – גם אם היו ידועים, נדחקו לשולי השוליים, לטובת נסיונות חדשים (ומוצלחים) להעשרת המטבח הביתי. וכל שנות הנאתי מן העושר הקולינרי הזה כוסו באחת על ידי מפח הנפש מן הבאג שמצאתי בשיטתי הנסיונית, עוד בטרם יצאה לאוויר העולם. נותרתי וחצי מנתי בידי, מבין שאת תעלומת מוצא המשפחה לא אצליח לפתור בעזרת חוש הטעם.

רק נקודת אור אחת צצה ועולה מדי שנה, בחנוכה. הסופגניות הקטנות של סבתא (כל אחת יכולה בקלות להתחבא בתוך כף יד קמוצה), אלו אשר היו מפיצות ריח עז בכל רחבי הבית, ולאחר מכן נעטפות בתערובת של דבש וסוכר – חוזרות ומופיעות במטבחה של אמא מדי חנוכה. המתכון המקורי לא נשמר, אך אמא לא מתייאשת. היא מתייעצת עם נשים אשר ידועות בנסיונן הקולינרי המסורתי, במטרה לפצח את סוד הסופגניות הסודיות. גם השנה, לא עלו הנסיונות יפה. כלומר, הסופגניות היו מצוינות, אך לא הצליחו לחקות את אלו של סבתא. אמא הבטיחה לנסות שוב בשנה הבאה, וכבר יש לה רעיון מה לעשות (ולא, אל תחשבו אפילו להציע נסיון חוזר בתקופה הקרובה. סופגניות עושים רק בחנוכה; סופגניות נסיוניות עושים רק פעם אחת במהלך החנוכה).

וגם כאן, פועל חוק שימור ההנאה-אכזבה. נהניתי מן הסופגניות הקטנות והמתוקות, והצלחתי לחזור בעזרתן במעט אל הריחות והמראות של סבתי האהובה. ובו בזמן התאכזבתי שאיאלץ להמתין שנה נוספת, עד שאוכל, אולי, לשחזר גם את הטעם ההוא. עד כה, טרם מצאתי את מוצאן הגנאלוגי של סופגניות אלו. בינתיים, אפשר להציץ עליהן כאן (לחצו להגדלה), ולנסות לדמיין את טעמן המופלא.