משפחתובלוגיה

לעתים קרובות (כך אני משער, על סמך נסיון חיי הדל), נתקל כל אחד מאתנו במישהו שפשוט מוציא לנו את האוויר מהמפרשים. אתה בא, מתלהב מרעיון או מצעד שאתה עומד לעשות, מציג אותו לזה שדעתו חשובה לך, מסיים לדבר ומחכה בשקיקה לתשובה התומכת. ואז זה קורה, ברגע אחד. עיקום אף או השהייה מאולצת, אנחה קלה או שיעול. שתיקה. המסר עבר. במקרה הטוב, הצד שמנגד לא התלהב מן הבשורה באותה המידה בה אתה התלהבת ממנה. במקרה הרע, דחיית הרעיון פשוט מדכאת כל רצון להמשיך את השיחה. מה בסך הכל בקשת? קצת תמיכה! עבורי, הוצאת הרוח ממפרשי רעיונותיי היא מסוג הרגעים שאני חושש מהם.

במחקר הגנאלוגי, תופעה זו מתבטאת בשתי קיצוניויות. האחת מגולמת במשפט האל-מותי: "אה, את זה ידעתי", אשר עשוי לבוא כתגובה למונולוג נלהב בן שלושים וחמש דקות, במהלכו סיפרתם לצד שממול על נסיונותיכם, בחמשת החודשים האחרונים, לפצח תעלומה משפחתית סבוכה ללא שום קצה-חוט. על זו – עוד יבוא הזמן לספר. הפעם, אספר על הביטוי הקיצוני השני, אשר עשוי להיות מגולם (כתגובה לאותו מונולוג בדיוק) במשפט האל-מותי לא פחות: "אז מה?!".

סיפורו של בוב עשוי להמחיש את השפעותיה של תופעה מרגיזה זו. הסיפור מרגש למדי, ועיקריו תחילה: בוב, בן 53 אשר אומץ בילדותו, מנסה להתחקות אחר משפחתו הביולוגית. בוב מתוודע לעולם הגנאלוגיה. קולגות-לתחביב-החדש מסייעים לבוב. בוב מוצא את בני משפחתו. הפי אנד. חלק זה של הסיפור אכן יכול להוות חקר מקרה לקולגיאליות העצומה השוררת במחוזות הרבים של הגנאלוגיה היהודית. חלקו השני – עשוי ללמד על הצדדים הנחמדים פחות (עבור החוקר המתלהב) של העיסוק בתחום זה.

בשלב מסוים בסיפור, נכנסתי אני לתמונה. היכרות אישית-קולגיאלית עם רנה (המוזכרת בפוסט אליו קישרתי, כמי שסייעה לבוב) הביאה אל פתח תיבת הדוא"ל שלי את המשך התעלומה – איתור בני משפחתו של בוב בארץ. מסתבר שלסבו של בוב מצד אמו, היתה אחות אשר הגיעה לישראל, ואת צאצאיה הוא מחפש. אחרי מסע חיפושים מפרך, פוצחה התעלומה, ובידיי היה מספר טלפון של קרוב המשפחה היחיד-כמעט בארץ. למען הגילוי הנאות, יש לציין כי לא מדובר בצאצא, אלא בקרוב מנישואין. למען המשך הגילוי הנאות, כדאי לומר שרעייתו של זה, אשר היא הצאצאית של המשפחה והיא שקשורה בקרבת דם אל בוב, נפטרה לפני שלושים שנה.

כשחייגתי לאדון (שאמור להיות בן שבעים או שמונים), רעדו אצבעותיי, ובמשך דקות ארוכות התכוננתי לאופן בו אציג את עצמי בפניו. אחרי הכל, אני מתקשר בשמו של אדם אשר עומד לגלות פרטים חדשים על בני משפחתו בארץ, וכל המשפחה בארץ, כפי שידוע עד כה, מתמצה באדון אליו אני מחייג ובבתו. זהו.

ובכן, אחרי שינונים וגינונים – הגענו לעיקר, והנה אני מספר לו על קרוב המשפחה מארצות הברית, אשר רוצה לדעת על משפחתו, להכיר את עברה, ואפילו יהיה מעוניין אולי לבקר אותם בארץ! אחוז התרגשות, אני מצפה לתגובתו, מקווה שלא ינתק את הטלפון למשמע הקולות מן העבר. אך, לעתים, ישנן תגובות גרועות יותר מניתוק.

מן העבר השני נשמעו, לאורך כל התיאור שלי את הסיפור, קולות הסכמה-שבשתיקה, דוגמת: "אהמממ…", "כן…", "אהה…". לא נשאלו שאלות "מיותרות", לא הובע עניין עודף. פרווה. לבסוף, כאשר אמרתי שבוב ישמח לפגוש את בני המשפחה, ואולי אף להגיע לשם כך במיוחד מארצות הברית, ענה לי הקול שמעבר ביובש ובאדישות: "נוּ, שיבוא, ברוך הבא". וזהו.

התגובה הזו דקרה אותי כמו סיכה שפוצעת בלון בחור גדול ולא בדקירה חדה, בלי רעש של בוּם. האוויר יוצא מן הבלון במהירות ונותרת ממנו רק פיסה מקומטת של חומר הגלם שלו, מעוך וחסר צורה. וממני, באותו הרגע, נותר רק גוף שתוהה. זה הכל? בשביל זה התאמצתי כל כך לאתר את האדון? לשם כך אזרתי כוחות רבים כדי להתקשר אליו? הכיצד ייתכן שהכל נחתם במין "נוּ" שכזה? האם זה לא מעניין אותו? האם זה לא מרגש אותו? ומה עכשיו?

מה, בעצם, קורה עכשיו, אחרי שזכיתי לתגובה, שהיא קשה, מבחינתי, הרבה יותר מדחייה? (ובצד, נותרה גם השאלה: כיצד לספר על הדבר לבוב, הדרוך לעדכונים ממני?)

ואחרי ה"מה?", מגיע ה"למה?". אדם אשר שקוע כל כולו בתחביב מסוים – קשה לו לקבל את העובדה שיש אנשים אחרים אותם הנושא ממש לא מטריד. מקרים שכאלו נוגעים בנקודה רגישה: הנחת היסוד שלי, על פיה הגנאלוגיה אינה בגדר "עוד תחביב". בתחילה, כשנדרשתי לסוגיית עיסוקי בנושא, מצאתי עצמי נבוך. כל תשובותיי הכנות, אשר ניסו להסביר את חשיבותו הגדולה בעיניי – נתקלו בחומות בצורות של חוסר הבנה או חוסר קבלה. לבסוף, בצעד נואש למדי, שיניתי את הטקטיקה. במקום להסביר ולתרץ ולהתפתל ולנסות לרצות, יצאתי בהכרזה מובנת לכל וידידותית למשתמש: כשם שאנשים אוספים בולים, אני אוסף קרובי משפחה. הניסוח הזה חידד לי את ההבנה כי הצהרה זו שגויה, בעיניי, מן היסוד, אך רק כאשר השתמשתי בה – הבנתי עד כמה אינה נכונה היא. על הקלות לקבל הסבר זה – שילמתי מאוחר יותר ביוקר. בשיחה עם עיתונאית "הארץ", ניסיתי להסביר את משנתי הסדורה לשאלתה הבנאלית: "למה אתה מתעסק עם זה?". תוך שאני משתמש בדימוי השגור-שגוי, אמרתי לה אז כי אני (הציטוט מן הזכרון בלבד) "אוסף בני משפחה כמו שאחרים אוספים בולים, אך הדבר אינו דומה לאיסוף הבולים". בסופו של דבר, דבריי, כמובן, הוצאו מהקשרם, ומאז הפסקתי להשתמש בדימוי הבולים, למרות שגם אלבום התמונות המשפחתי עשוי להזכיר את אלבום הבולים.

כמו תמיד, הפתרון שלי למקרים שכאלו הוא פשוט. לספור עד עשר. לפעמים, אם המצב גרוע, צריך לספור עד עשרים. תוך כדי, אני נושם עמוק ומבין שלא כל האנשים אותו דבר. וטוב שכך. הוא ממשיך בשלו, ואני בשלי. ימים אחדים לאחר שיחתי עם אדון-מוציא-רוח, שוחחתי עם בתו. היא כבר נשמעה מחויכת, מתעניינת ואפילו קצת נרגשת. יחי הבלון המלא מחדש באוויר!