על זילות סמלי השואה (שריפה בעיירה – גירסה מספר 4…)

בשנת 2007 סיפרתי כאן את סיפורו של השיר "שריפה בעיירה" של גבירטיג ("האם נדאג שיזכרו גם אחרינו ("שריפה בעיירה")". השיר זכה לביצוע שערורייתי של להקת סיילם ואף הפך ל"שיר הכבאים" (אליבא דעיתון ידיעות השרון, כפי שכתבתי בשנה שעברה: "שריפה בעיירה – גירסה מספר 3…").

גיליון ערב החג השני של פסח תשע"ב (12.4.2012) של "זמן השרון" של "מעריב" הוקדש לשערוריות המין שהסעירו את המדינה. בין כל הסיפורים מופיע גם מאמר פובליציסטי של דורון ברוש: "מוכיחים בשער". ברוש מותח ביקורת על הצביעות שהתלוותה לביקורת על שחקני נבחרת ישראל בפרשת נערות הליווי (שחקני נבחרת ישראל בילו עם נערות ליווי במלון בלילה שקדם למשחק עם דנמרק, משחק בו הפסידה הנבחרת 0:5).

 

 

 

כשהוא מתאר את הזעזוע הציבורי מהפרשה, הוא כותב כך:

"בין המזועזעים עד עמקי נשמתם – והצרחות טיפסו לדציבל של "אחים, העיירה בוערת" – ומי שעשה קילומטרז' של צדקנות על העסק היה יו"ר ההתאחדות דאז….".

מה מצא לו דורון ברוש להשתמש בדימוי הספציפי של השיר "שריפה בעיירה" לתגובות הקשורות לפרשת המין של נבחרת ישראל בכדורגל. זה לא דיווח בשידור חי. זה מאמר פוביליציסטי שאותו, יש להניח, כתב בנחת, ושעין העורך עברה עליו.

בעיני זה סר טעם.

 

על גדות הניימן, מעבר ללתי

שבוע הספר 2011

חודשים ארוכים אני משכימה עם אנשי דרצ'ין, והולכת עמם לישון במחשבותי. פחות מאלפיים יהודים חיו בה סמוך לראשית המאה הקודמת, ונראה כי כמעט כולם היו סנדלרים (ואולי לא היו סנדלרים מוצלחים במיוחד, ולכן היה האחד נדרש לתקן את מלאכתו של האחר).

והנה הפתעה, גם חיימ'קה הקונדס יועד לסנדלרות, ואף הפך לחניך בבית המלאכה של דודו הסנדלר, אלא שלא עשה חיל במלאכה ונתיאשו ממנו.

*  *  *

במבחן המגן בספרות, הוצג לנו שיר. שם המשורר לא צויין. כתבתי מה שכתבתי ובסוף הבחינה נחרת השיר בראשי וידעתי אותו בעל-פה. שנים התנגנו המלים בראשי, מדי פעם נכנסתי לחנויות ספרים וניסיתי למצוא את השיר בספר אקראי על המדף, אך לשווא. וכך המשיך השיר והתנגן:

קסם לי קסמה הלענה
במרירות מיצה חריף הריח.
רק למענה, למענה
נד אני ונע – אדם אורח.   …….

עוד שנים חלפו, ובאחד מירידי "שבוע הספר" בכיכר מלכי ישראל נפלה עיני על הספר "קסם הלענה", של דורית לנדס. הציטוט לעיל הופיע כמוטו של הספר, הפעם עם שם המחבר: חיים לנסקי.

פחות שנים חלפו, עד שהשגתי את "מעבר לנהר הלתי" של חיים לנסקי, ומאז מונח הספר סמוך למיטתי. אך לא זכרתי שלנסקי בילה את שנות ילדותו אצל סבו בדרצ'ין, עד שקראתי על כך בספר היזכור של העיירה. אוהבי לנסקי ישמחו למצוא שם את תולדות חייו (תמונה 137 ואילך), כפי שהוא כתב אותם – "הייתי תמיד הראש וראשון לכל מעשה קונדסות",  וכפי שכתבו עליו חברי ילדותו. והעיירה שהיתה, ואיננה – כפי שלנסקי ראה אותה ב-1926 – היא דרצ'ין.

*   *   *

פרטיזנית אמיצה, אף היא נכדה לסנדלר דרצ'ינאי, מתוארת בספרו של שלום חולבסקי ז"ל, "על נהרות הניימן והדנייפר". חולבסקי הרבה לכתוב על יהדות בלרוס המערבית, ועל הפרטיזנים בפרט. השבוע ימלאו שלושים למותו.

המחקר אודות אנשי דרצ'ין כלל גם קריאת עשרות המכתבים שכתבו, מי ביידיש רעועה ומי בעברית צחה. לתמונת העיירה הפרוזאית המצטיירת מהמכתבים נוסף רובד לירי משירתו של לנסקי, שקונן על העיירה שהיתה שנים רבות לפני האחרים. אך דרצ'ין היתה נוף ילדותו של לנסקי, ובחרתי להביא דווקא שיר ילדים של חיימ'קה הקונדס – מנוגד מאד לטרגיות של המשך חייו, ושיריו.

יהודי פולין במחנה אושוויץ

ביקשתי מידידי שבפולין לרכוש עבורי ספר ולשלוח לי. הוא סירב לקבל תשלום, וכתב שזוהי מתנה ממנו. לו היית חושבת על כך מראש, הייתי מבינה שג'נטלמן פולני אינו יכול לבקש תשלום עבור ספר שזהו שמו: יהודי פולין במחנה אושוויץ.

הספר כולל ארבעה עמודי מבוא בפולנית, ואחריהם – למעלה מארבע-מאות עמודים עם שמות. כאשר הגיע – פתחתי אותו באקראי, באמצעיתו. האצבע נפלה על השם: אווה גרינבל.

פגשתי את אווה בעבר. היא אחת מבני המזל ששמותיהם מופיעים בספר, אשר ניצלו. אווה ערכה את ספר היזכור של קהילת סנדומייז', "עת אזכרה". כאשר שוחחתי עמה, גיליתי במפתיע כי אמה ילידת אושייק, ואנחנו צאצאיות לאותה משפחה מכפר קטן זה.

רוב יהודי פולין לא נשלחו לאושוויץ. הם נספו במחנות השמדה אחרים, מתו מרעב וממחלות בגטאות, או נספו בהרג המוני סמוך למקומות מגוריהם. לפי ההערכה, אל אושוויץ נשלחו בין 300,000 ל-380,000 מיהודי פולין (כ-10%).  מתוכם, נמצא תיעוד רק עבור 17,949 מהנשלחים. אלה הם בדרך כלל האנשים שקיבלו מספר באושוויץ, ולא הומתו מיד. לכן אין זה מפתיע שהניצולים יהיו חלק מקבוצה זו.

אווה נכללת ברשימת האנשים מיום ה-19.1.1943, אשר עליה נכתב: "מקרקוב הגיעו 1,372 איש, מהם כארבע-מאות יהודים. שלוש מאות וחמישים מהם נשלחו מיד לתאי הגזים. האחרים נשלחו למחנה וניתנו להם מספרי אסיר". הרשימה מאפשרת לראות את 36 הגברים ותשע הנשים היהודיים להם ניתנו מספרי אסיר, כולל תאריכי הלידה שלהם ומקומות לידתם.

ההסברים על המקור של כל אחת מרשימות השמות המופיעות הם בפולנית, ומאותגרי השפה יצטרכו להשקיע מאמץ רב כדי להבין את משמעותן.

בספר נכללים גם שמות שאינם מופיעים באתר המקוון של אושוויץ. ביניהם נמצאת למשל פרלה צוקר מקרקוב, אשר נשלחה לאושוויץ באחד הטרנספורטים הראשונים, בקיץ 1940. הטרנספורט כלל יהודים מקרקוב וטרנוב ואין פרטים נוספים אודות האנשים שנכללו בו. סביר מאד להניח כי פרלה צוקר קרויה על שם סבת-סבי ושייכת לעץ המשפחה.

אך גם כאשר השמות מופיעים באתר המקוון של אושוויץ, יש ערך למציאתם בספר. הספר מאורגן לפי משלוחים, ולפי מספרי אסירים. המיספור נערך בנפרד לנשים וגברים, וכך גם הרשימות. לעתים, מבט על הרשימה המלאה יכול להעמיק את ההבנה שלנו אודות האנשים אשר בגורלם אנו מתעניינים.

הספר יצא לאור על-ידי המכון היהודי ההיסטורי בוורשה. אין צורך לומר, שהקריאה בו מכבידה למדי. מי ירכוש אותו? מי שרוצה להיות בטוח שלא החמיץ שום מקור מידע אודות גורל יקיריו.

* * *
5 בינואר 2015
אווה פלדנקרייז גרינבל נפטרה ב-י' בטבת תשע"ד. לו היתה חיה השבוע, היתה חוגגת יום הולדת 95. קיבוץ לוחמי הגטאות הציב דף הנצחה לזכרה, ובו סגירת מעגל באושוויץ.








































תיק ל"א (31) / טו-פל

תחת כותרת זו פרסמתי לפני ימים אחדים קטעים מתוך כרוניקה של משפחה אחת, בין השנים 1931 – 1946. הכרוניקה כללה קטעים נבחרים מהתכתובת של אבי המשפחה עם רשויות שונות ועם נבחרי ציבור בארץ ישראל. בסופו של דבר, האשה ושני הבנים נספו בשואה.

לטעמי, יש עניין ציבורי רב בפירסום התכתובת המלאה – גם אם מדובר במקרה פרטי של משפחה אחת. פרטי בני המשפחה הוסוו, כדי לשמור על פרטיותם. אך שמות אנשי הציבור שהיו מעורבים בטיפול במשפחה לא הוסתרו.

עם פירסום הרשימה התעוררו ספקות באשר לזכותי לפרסם את המכתבים. בפרט, התעורר חשש שבעתיד לא תינתן לי גישה למסמכים דומים. לאחר התלבטות החלטתי להסיר את הרשימה. אך בגלל שכבר הגיעו תגובות, אני משאירה פיסה קטנה ממנה.

"ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון"

[audio:chalonlayamhatichon.mp3]

עיבוד ונגינה: אלכס בלסקי

ב- 1988 הוציאו יהודה פוליקר ויעקב גלעד את האלבום "אפר ואבק". באלבום, שירים העוסקים בשואה ובחויותיהם של פוליקר וגלעד כבני הדור השני.

אחד השירים היפים בעיני באלבום הוא "חלון לים התיכון". השיר נוגע-לא-נוגע בזוית לא שגרתית: געגועי הבעל/האב ששרד למשפחתו.

המילים נוגעות ללב: הבעל/האב מספר לאשתו את קורותיו ומביע את האפשרות הקלושה לאושר בעתיד.

אצלי נקשר השיר בשאלה אחרת:

האם תחפש את קרוביך ותהפוך עולמות למצוא אותם, גם אם הסיכוי לכך הוא רק "אחד למיליון"? כמה כספים ומשאבים יהיה מוכן אדם להשקיע על מנת למצוא את קרוביו לאחר השואה? מהי רמת הקירבה המשפחתית, אם בכלל, שעבורה תשקיע את המשאבים הללו? ושאלה אחרת קשורה בכך: האם כל הדברים הללו תקפים גם היום, לאחר 60 שנה ויותר?

התשובה שלי ברורה. אצלי המאמץ אף "השתלם". למרות שהסיכוי היה מעין "אחד למיליון", המאמץ השתלם, הביא למציאת קרובי משפחה בדרגת בני דודים שאצלם נשמרו תמונות משפחתיות.

הגילוי הביא עימו סיפוק רב, נחמה ואף אושר, בהתגלמות מאוד מיוחדת שלו.

חלון לים התיכון

מילים: יעקב גלעד
לחן: יהודה פוליקר

הבטחתי לכתוב כשנסעתי
ולא כתבתי מזמן
עכשיו את כל כך חסרה לי
חבל, חבל שאת לא כאן.

אחרי שהגעתי ליפו
תקוות נולדו מתוך יאוש
מצאתי לי חדר וחצי
על גג של בית נטוש.

יש פה מיטה מתקפלת
אם נרצה שלושתנו לישון
את אני והילד
מול חלון משקיף לים התיכון.

ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון
ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.

שנת חמישים סוף דצמבר
בחוץ מלחמת רוחות
השלג צנח כאן לפתע
לבן מזכיר לי נשכחות.

עוד הפצע פתוח
לו רק היית איתי עכשיו
הייתי ודאי מספר לך
את מה שלא יגיד מכתב.

כאן אם תרצי יש לך בית
ואותי יהיה לך המון
צחוק ילדים בין הערביים
מול חלון משקיף לים התיכון.

ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון
ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.

גם אני רוצה !

במוסף עיתון הארץ ליום הכיפורים תשס"ט ("מוסף הארץ") התפרסמה בערב יום הכיפורים כתבה בשם: "סודות מהאלבום המשפחתי; 17 תמונות בלתי נשכחות". אחת מכותרות המשנה מתארת את הכתבה: "יוצרים וכותבים שבים ל – 17 רגעים בלתי נשכחים מהאלבום המשפחתי".

קינאה עזה אחזה אותי כשניתן לאותם 17 יוצרים וכתבים לספר על סודות מהאלבום המשפחתי שלהם.

אורית שוחט, ביתה של יפה ירקוני, מספרת על תמונות ומסמכים שגילתה אודות בעלה הראשון של אימה, יוסי גוסטין, שנפל מספר חודשים לאחר נישואיו לאימה. לפני שנתיים התקשר אליה אדם שהציג עצמו כבן דוד של יוסי גוסטין. "עד אז לא ידעתי שמישהו מבני משפחת גוסטין נותר בחיים…(הוא) שאל אם במקרה יש ברשותנו תמונות של בני משפחתו. הוא הסביר שעם חלוף השנים, הוא מתקשה להיזכר במראה פניו של אביו שנרצח…".

כמה דומה הסיפור לסיפורים אחרים ששמענו (ראו: "סודות ו'אצו רצו גמדים'" – הסוד הראשון), אנו חוקרי תולדות המשפחה, ובכל פעם מכה בנו הסיפור ונוגע בנו ופורט על נימי נשמתנו.

ובסוף מכה בנו שוחט: "אגב, רק לפני שנה התברר לי שהשם האמיתי הוא בכלל גורטין, שם שכנראה שובש כשיוסי עלה ארצה…". עוד סיפור מוכר, שיבוש השמות, שמעסיק אותנו.

סמי ברדוגו כתב על "ג'אוויה, יעני גבוהה ויפה". הוא מתבונן בתמונה מארוע בפז, מרוקו. בתמונה מופיעה אשה גבוהה ויפה. מתברר כי היא ארוסתו של אביו. ברדוגו מהרהר בשאלה "מה היה קורה לו האשה הזאת, שאביו מחבק, היתה אמו" (כותרת המשנה של הכתבה). האם לא אך לאחרונה קראנו על כך ("כמעט כתבו על אבא שלי שיר, כמעט הייתי זמרת מפורסמת בצרפת").

יניב איצקוביץ' מספר על "שלושה דורות של שורשים במשפחה שלי". הוא מבכה את סבתא בבי, ששורשיה נשארו ברומניה והיא מיאנה להצמיח שורשים חדשים בארץ ואיך חסרונה של סבתא בבי הידהד בחדר שהוכן עבורה בביתם החדש.

אלכס אפשטיין מספר על "בן דודו של סבא רבא שלי מצד אמי", הלוא הוא "הודיני הגרמני". התמונה, המוכרת כל כך, ממשפחות אחרות וממקומות אחרים, היא "התצלום היחיד שבו הוא מופיע באלבום המשפחתי שלנו…", כותב אפשטיין. ובתמונה – סבא רבא של אפשטיין מצולם בישיבה נינוחה בסטודיו מוקפד כל כך, ביחד עם בן דודו.

===

אילו היו באים אלי, באיזו תמונה הייתי בוחר ? אני יודע, אך לא אגלה. שיפנו !

ואתם ? אתם כבר יודעים ?

כרטיסי העבודה בגטו לודז’

כרטסת העבודה של גטו לודז' היא תיעוד בירוקרטי מצמרר. כ-23,000 כרטיסי עבודה נשמרו בארכיון לודז', והעלעול בהם לאורך שבועות ארוכים מעיק מאד והופך את הסיוט של גטו לודז' למוחשי. אך כמעט בלתי אפשרי להנתק ממנו.

בגטו לודז', העבודה היתה תנאי, לא מספיק, לקיום. ילדים וקשישים, בריאים וחולים, נאלצו לעבוד כדי להבטיח את שרידתם. ככל שתכפו הגירושים למחנות ההשמדה, גדלו גם המאמצים לשלב עוד ועוד מבין אסירי הגטו במערך העבודה. בעולם הבלתי האפשרי ההוא, כרטיסי העבודה היו אלה שהוכיחו את התועלת שבקיום אלה המחזיקים בהם.

אלה למשל הפרטים המופיעים בכרטיס העבודה של אברהם שמייסר. גילו ב-1943: 8 שנים.
מקום העבודה: מפעל 8, מתפרה. מקצועו: מתלמד. כמוהו, גם רחלה יבלוצ'ניק היתה בת שמונה ב-1943. מקום עבודתה: מפעל 66, Leder und Saddler (מוצרי עור, רתמות ואוכפים). מקצועה: מתלמדת. רחלה התגוררה בגטו עם אמה צירלה יבלוצ'ניק. אך אמה עובדת כאורגת במפעל אחר: מספר 34, Teppicherzeugnisse Abt. II (אריגת שטיחים).

פרט ועוד פרט, ודמותם של כל אחד מתושבי הגטו מצטיירת לעינינו. לכל עובד יש בני משפחה עובדים המתועדים אף הם, והכרטסת בלתי נגמרת.

בניגוד לדפי העד ביד ושם, כרטיסי העבודה מכילים את טביעות ידם של הנספים עצמם: כל כרטיס חתום על ידי בעליו. לעתים, במקום חתימה, מופיע הצירוף xxx, או ooo, ולעתים אולי אף טביעת אצבע ממשית. וגם תמונתם מופיעה: צעירים וקשישים, וצעירים שנראים קשישים, וכולם נראים עצובים ועיניהם שקועות.

כמובן, הכרטיסים מפרטים את המפעלים שבהם הועסקו אסירי הגטו: מתפרה I ומתפרה II, ועשיית כובעים, ואריגת שטיחים, יצור נעלי קש, ומתכת I ומתכת II, ניקוי יבש, ואחזקת צנרת ותיקון שעונים, מחלקת הירקות, ומחלקת הלחם, מחלקת הבריאות והפחם, מנהלה ומשטרה – למעלה ממאה "מפעלים" יצרניים, ועוד מחלקות שירותים.

על כרטיסים רבים מוטבעת החותמת "טרנספורט", תוך ציון הפרטים המדוייקים של הטרנספורט בו שולחו. על רבים לא פחות מוטבעת החותמת Gestorben, "מת", עם ציון פרטי הפטירה.

הכרטסת כוללת מידע מראשית 1943 ועד לחיסול הגטו ביוני-אוגוסט 1944. 23,000 הכרטיסים הקיימים במאגר מייצגים לכל היותר שליש מאלה שחיו בגטו בתקופה זו ועד לחיסולו. לא ידוע מה ארע ליתר הכרטיסים.

בסופו של דבר העבודה אמנם "קנתה זמן" לאסירי הגטו, אך הצילה רק מיעוט מהם. מתוך למעלה מ-200,000 האנשים שהיו בגטו, ניצלו פחות מעשרת אלפים.

ה-27 בינואר 2018 – עידכון

ניתן לחפש את כרטיסי העבודה מגטו לודז' במאגר השואה של מוזיאון השואה בוושינגטון, בחיפוש פשוט וללא צורך בהרשמה לאתר.

ניתן עתה גם להזמין את עותק הכרטיס המקורי באתר זה, בתהליך פשוט ומהיר.

אורית

* * *

אלק אסטור (Alec Astor) נולד בלודז' ב-1915, שרד את השואה, ונפטר ב-2006. בנו, ריצ'רד אסטור, בחר להנציח את אביו באמצעות תרומה לפרוייקט פיענוח ודיגיטציה של כרטסת העבודה של הגטו, והפיכת המידע לזמין לבני המשפחות ולחוקרים.

הפרוייקט מנוהל על-ידי רוני לייבוביץ (Roni S. Liebowitz), העושה ימים כלילות לקידומו. עשרות מתנדבים ברחבי העולם עמלים על ההקלדה וההגהות. כאשר פרוייקט הדיגיטציה יסתיים, ניתן יהיה לצפות במידע באמצעות מאגר השואה של JewishGen. הכרטיסים עצמם שמורים על-גבי מיקרופילמים בארכיון הלאומי בלודז', ובמוזיאון השואה בוושינגטון, וניתן לצפות בהם שם.

בשלב זה לא ניתן להעלות לבלוג דוגמאות של כרטיסי העבודה. הארכיון הלאומי בלודז', ומוזיאון השואה בוושינגטון, הסכימו לפרוייקט רק כאמצעי עבור בני משפחות ללמוד על גורל קרוביהם. דוגמאות לכרטיסים מופיעות אמנם במספר אתרי אינטרנט ובספרים, אך אני העדפתי לא למתוח את גבולות ההסכמים הכתובים וזכויות היוצרים במקרה זה.

נוווווווווו, אז איפה אתם בליל הסדר ?

תודו שהשאלה הזאת (באינטונציה הנכונה, כמובן) מתמצתת את עמדת השוללים את ההתכנסות המשפחתית לדיון ביציאת מצרים.
חג שמח !

httpv://www.youtube.com/watch?v=81IFuTiFzSI

חידושים והמצאות במרשם האוכלוסין

חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה – 1965 קובע (בין השאר) כי במרשם האוכלוסין ירשמו תאריך לידתו של כל תושב וכן תאריך הלידה של ילדיו.

חוק זה היה נשוא הדיון בפרשת שליט, שנודעה יותר בכינויה פרשת "מיהו יהודי ?". שם נדונו סמכויות שר הפנים לפי חוק מרשם האוכלוסין . באותו מקרה לא היו חייבים להכריע בשאלה הטעונה "מיהו יהודי?".
ביום 6.11.07 (כ"ה בחשוון התשס"ח) קיבלה הכנסת תקון לחוק (חוק מרשם האוכלוסין (תיקון מס' 12), התשס"ח – 2007). ביום 8.11.07 פורסם החוק ברשומות, עם הוראת תחולה של ששה חודשים מיום פרסומו.

בתיקון לחוק הוספה הגדרה של "יום לפי הלוח העברי" וכן הגדרה של "תאריך לידה" ו"תאריך פטירה".

ההגדרות החדשות קובעות כי "תאריך לידה" ו"תאריך פטירה" יכללו את היום הן לפי הלוח העברי והן לפי הלוח הגריגוריאני. ההגדרה של "יום לפי הלוח העברי" קובעת את היום כ"תקופה שתחילתה עשרים דקות לאחר שקיעת החמה וסופה בתום עשרים דקות לאחר שקיעת החמה למחרת".
הפועל היוצא הוא כי מעתה (למעשה בעוד ששה חודשים) יצויינו הן תאריך הלידה והן תאריך הפטירה על פי שני הלוחות.

סעיף 30א החדש קובע כי אדם יהיה רשאי לבקש ממשרד הפנים לציין בתעודת לידה, בתעודת זהות או בכל תעודה, ידיעה, וכן העתק או תמצית מהרישום לפי הלוח הגריגוריאני בלבד.

האם לתיקון החדש תהיה השלכה על המחקר הגנאלוגי ? השאלה היא, כמובן, באילו שיטות נוהג החוקר הספציפי לערוך את רישומיו, והאם צורת הרישום החדשה תשנה את צורת איסוף המידע.

נראה שמדובר בתופעה של חילון, או בהעדפת רצון הפרט וחופש הבחירה שלו, אשר השלכותיה תהינה במישור האישי- הפרטי, ולאו דוקא במישור החברתי הכללי.

אושפיזין בבלוג: אבנר סטפק על מה שמתחת לפנס

את אבנר פגשתי לראשונה בתחילת שירותנו הצבאי, וביחד בילינו תקופה לא ארוכה בראשית המסלול בחיל תלול-המסלול. עבורי, השירות הצבאי היה חוויה מכוננת ומעצבת והיווה נקודת מפנה של ממש בהתפתחות אישיותי. לכן, אנשים רבים ורגעים רבים מאותה התקופה נחקקו חזק מאוד בזכרוני. כבר אז, כמו גם לאחר שנפרדו דרכינו, הכרתי את שם משפחתו ממדורי הכלכלה, וגם לאחר שנפרדו דרכינו המשיך שם משפחתו לככב במדיה השונות תדירות. בהמשך, כאשר הכרתי את אנשי הקהילה הגנאלוגית בארץ, פגשתי את אמו, ושוב שבו אליי זכרונות הימים ההם. 13 שנים חלפו מאז נפגשנו לראשונה במדים, והצבא זימן לנו פגישה מחודשת, הפעם בהקשר שונה. בימי המלחמה ההיא, תרמה החברה בה ממנכ"ל אביו ובה מסמנכ"ל אבנר צ'ופרים וסכומי כסף נאים לשיפור תנאי המחייה והלחימה של גדוד המילואים בו אני משרת. בטקס סיום המלחמה, הגיע אבנר לקבל תעודת הערכה מן הגדוד, אך ההמולה במקום לא אפשרה לי לגשת אליו ולשוחח איתו באופן אישי, שנים רבות אחרי שלא התראינו. מיד לאחר הטקס, שלחתי לו דואר אלקטרוני, ובאחת – לאחר מרחק השנים – ניעור אותו ניצוץ ישן. כשהזמנתי אותו להתארח בסוכת הבלוג, לא חשבתי שבאופן אישי הוא תורם למחקר המשפחתי (אחרי הכל, ידוע כי בכל משפחה ישנו משוגע-לדבר אחד, והרי ידעתי שאמו לקחה על עצמה תפקיד זה), ולכן שמחתי מאוד לקרוא את שכתב.

* * *

מדי כמה שבועות אני מקבל הודעה של eBay, אתר מכירות אינטרנטי בינלאומי, שמספר לי שעוד מישהו בעולם מציע ברגע זה למכירה גלויה של העיירות הקטנות בפולין וגרמניה מהן הגיעה משפחתי. את הגלויות, שאני אוסף באובססיביות, כמעט מבלי להסתכל על מחירן, אני מעביר בגאווה לאמי, אלן, פרופ' לא רשמי לגנאלוגיה המשפחתית שלנו. בביזנס הזה, כך למדתי מאמא, אין לבחול בכלום ואי אפשר להתפנק. לא לומדים הרבה על המשפחה רק משיטוטים באינטרנט. בסופו של יום, הרי לאבותינו לא ממש היה אינטרנט בימים ההם, ורוב מורשתם נמצאת על גבי קברים, בתמונות ישנות שמאוחסנות בבוידעמים ברחבי העולם ובראש של נשים זקנות שחגגו 90 לפני 7 שנים. אבל, מאחר ואני בכל זאת מפונק, וגם קצת פחות מתחבר לשוטטויות הפיזיות ברחבי העולם בנסיון לגלות עוד פרט קטן בפאזל המשפחתי, הפכתי את עצמי למחלקת ה – IT של המשפחה ואני מכהן כראש אגף רכש באינטרנט של כל פסיק שקשור איכשהו למשפחה (רארבשכפשא"ל), גם אם מדובר למשל בגלויה של הכנסיה הראשית של פינסק, שאני מעריך שהורי סבתי לא באמת נהגו להתפלל בה.

המשפחה שלי קטנה במיוחד ומונה באמת פרטים בודדים. היא גם תהיה על סף הכחדה, אם אני אמשיך להביא לעולם רק בנות (למרות שאני מעדיף בנות). לכן, כל איתור של גלויה מהעיירה המשפחתית בפולין, או איתור של מישהו יהודי בארגנטינה שנושא את אותו שם משפחה, הופכים להתרגשות ענקית ואת היהודי, לחבר משפחה שחייבים להשאיר לו משהו בצוואה, גם אם לא ממש בטוחים איך הוא קשור אלינו.

לפעמים, מרוב שמחפשים בכל העולם, באינטרנט וביבשה, שוכחים להסתכל מתחת לפנס. כך למשל איתרתי רק בגיל 14, אחרי כמה שנים של תודעה גנאלוגית, את בן הדוד מהדור השני שלי, אילן סטפק. זה קרה בתור להרשמה לבית הספר התיכון ברמת גן, הרשמה שהתקיימה לפי סדר א'-ב', וכך הופתע אילן לגלות, שמישהו מעז לכתוב על לוח ההמתנה את השם "סטפק" וגונב לו את שם המשפחה.

המפגש הזה היה בבחינת נס מעניין משתי סיבות: ראשית התברר כי העברנו את 14 שנותינו הראשונות בחיים במרחק של פחות מקילומטר האחד מהשני בשכונה בר"ג והיו לנו בדיעבד לא מעט מכרים משותפים (בעיקר עבריינים צעירים שהיו מסתובבים בשכונה ונותנים לנו כאפות, או בשמן דאז: "צ'פחות"). שנית, מי שמכיר את אילן יודע, שההסתברות שהוא ואני נלמד באותו בית ספר (ואפילו באותה כיתה!) הייתה בערך כמו ההסתברות שיירד שלג בתל אביב באוגוסט. מבלי להכנס להוצאת דיבה, אסתפק בכך שאילן לא היה בדיוק החנון שכובש את ספסל הלימודים, ואני כן. כך, עד מהרה גם התפצלו דרכינו, כאשר אילן המשיך להתקדם בחיים, אך לא בבית ספרנו.

התנתקנו קצת. ממש כמו כשסבא של אילן התנתק מאחיו, סבא שלי, לאחר שעלו ארצה, בגלל עוד ריב אשכנזי מטופש שעירב גם את נשותיהם והיה שקול להערכתי, לריב של שני אחים על גוגואים. עברו כמה שנים, והקשר חזר. לשמחתי, להבדיל מהסבים שלנו, היינו שנינו צעירים מספיק כדי להפגש שוב בחיים מיד אחרי הצבא ולחזור להיות בקשר מחדש. והנה חלפו השנים ואילן התחתן ומי יודע – אולי הוא גם יצליח להביא בנים לעולם ולהמשיך את השושלת הסטפקית הקטנטנה.  

יחד עם אילן גיליתי ענף קטן שלם: יש לו לאילן (ועכשיו גם לי), שני בני דודים. האחד זמר אופרה (וואו!!!) והשניה שחקנית מוכשרת שמכלה את זמנה בהוראה במקום לבלות בהוליווד. במושגים של משפחת סטפק המורחבת שמנתה עד לתגלית המרעישה 8 בני אדם בישראל, זו ממש אימפריה. לתגלית אמנם לא נלוו מסמכים או תמונות של זקני המשפחה, אבל לפעמים מוטב לגלות בן משפחה חי, מאשר תמונות של בן משפחה שכבר לא איתנו, עובדה שממילא קצת מקשה עלינו להתעניין בו באמת.

לא משנה כמה מסמכים עתיקים חדשים נמצא על המשפחה שלנו ב-eBay או בספריה המרכזית של הקהילה המורמונית שעוקבת באדיקות אחרי כל יהודי באשר הוא, לפעמים צריך פשוט להסתכל מתחת לפנס. לא פחות חשוב, לפעמים, לצד העיסוק המשפחתולוגי המרתק בהסטוריה ובמתים, כדאי להציץ גם בהווה ובחיים. מתי לאחרונה גיליתם בן דוד צעיר שהוא זמר אופרה בינלאומי מבטיח?

* * *

האושפיזין השביעי הוא גם האחרון לחג סוכות זה. תודה לכל אורחינו!