בשם האב (השגוי)

רבות מדובר בקרב חוקרי-שורשים על נושאים מתודולוגיים קריטיים, כמו הערכת מקורות, הצלבת מקורות,(ראו, למשל, סיפורנו אודות המידע השגוי אודות חותנו של משה שמיר) איסוף נתונים שיטתי (ראו, למשל, המקרה על דף העד שלא פוברק) ואף ניהול יומן מחקר (ולעתים, כפי שהדגמנו בעבר, יומן מחקר מקוון משמש גם ככלי מחקר פר-סה). כל אלו נועדו להבטיח כי אנו אוספים עדויות בצורה מסודרת, בוחנים אותן היטב כדי להסיק מסקנות בצורה מושכלת, ועוקבים אחרי התהליך כולו באופן שיאפשר התחקות-לאחור אחר מקורות וצעדי-מחקר.

אך בין כל השיטות הללו, מעט מאוד (אם בכלל) מדובר על נושא חשוב מאין כמוהו, אשר עלול "להפיל" מחקר שלם, או לפחות לדחות אותו משמעותית: חשיבותו של סדר הפעולות במחקר הגנאלוגי. בהנחה וניתן ברגע מסוים לפעול בשני כיוונים – להלן, כיוון א' וכיוון ב' – ייתכן בהחלט וכיוון א' יוביל אותך במסלול מחקרי ללא מוצא ואילו כיוון ב' ייקח אותך בבטחה למחוז-חפצך. יתרה מכך, ייתכן ובחירה באחד הכיוונים תוביל אותך למסקנה שגויה.

אתחיל בהצגת מקרה המדגים את הבעיה.

במסגרת חיפושיי אחר צאצאי משפחת וולקובסקי Wolkovsky, הוליכו אותי כמה רמזים להתחקות אחר קורותיו של יעקב מילנר Jacob Milner, אשר נולד בגלאץ Galati, רומניה בסביבות שנת 1885, היגר לארצות הברית בסביבות שנת 1907, ולאחר שנים אחדות נישא בפילדלפיה Philadelphia, פנסילבניה, הקים שם משפחה וחי שם עד מותו בשנת 1953.

למרות שם משפחתו, מילנר הנ"ל חשוד כאחיה של אם-סבתי, יוכבד חיה הרשקוביץ לבית וולקובסקי, היינו שם משפחתו בלידה אמור להיות וולקובסקי. עד כה, לא הצלחתי למסמך השערה זו, אך בהחלט הצלחתי לאתר פריטי-מידע ממקורות שונים המושכים לכיוון הזה. ולפיכך, ניסיתי למצוא תיעוד אשר יוכיח את הקשר של יעקב מילנר הנ"ל למשפחתי, ובפרט ניסיתי לאתר את שם אביו. אם יעקב הנ"ל הוא אכן אחיה של אם-סבתי, הרי ששם אביו חיים לייב הלוי (כך בדיוק מופיע על מצבת אם-סבתי ועל מצבות אחרות של כמה מאחיותיה אותן איתרתי בחודשים האחרונים).

נקודת ציון בחיפושים: איתור רישום פטירה בפילדלפיה של יעקב מילנר, תאריך פטירה: 10 באוגוסט 1953.

כיוון מחקר א': על מנת לקבל פרטים נוספים על האדם העומד (ואולי, השוכב) מאחורי רישום פטירה זה, ניסיתי לאתר את מקום קבורתו של הנ"ל. לאחר כמה טלפונים לבתי עלמין יהודיים בפילדלפיה-רבתי, נמצא רישום של אדם בשם יעקב מילנר אשר נפטר בתאריך 10 באוגוסט 1953. לצידו, קבורה גברת אשר פרטיה מתאימים בהחלט לפרטים הידועים לי אודות אשתו של יעקב "שלי", ולכן הנחתי כי מדובר באותו אדם. משם, המשכתי להשגת צילום המצבה שלו, ובסיועה הרב של רחוקת-משפחה מקומית, המשימה הושלמה בהצלחה. הרי צילום המצבה (ליחצו להגדלה):

הכתוב על המצבה בהחלט מאושש את ההשערה – שם אביו של המנוח תואם במדויק לשמו של אביה של אם-סבתי, ולכן אני ממשיך מכאן בהנחה שאכן מדובר באחיה ומנסה לאתר מסמכים נוספים אשר יוכיחו את הקשר, ואולי אף יסבירו את שינוי שם המשפחה.

כיוון מחקר ב': מסמך אחר באמצעותו התכוונתי ללמוד פרטים על האדם החשוד מפילדלפיה הוא תעודת הפטירה של הנ"ל. הזמנתי את תעודת הפטירה, וכל הפרטים אשר הופיעו בה הראו שאכן מדובר באדם אחריו אני מתחקה. אך האם הוא אכן קשור למשפחתי? שם האב, כפי שמופיע בתעודה, הוא Itzock, כלומר יצחק – זהו בהחלט לא שמו של אביה של אם-סבתי, ולכן – בהתבסס על תעודה זו בלבד – לא הייתי יכול להניח הקשר המשוער למשפחתי. הרי החלק הרלוונטי מן התעודה, שם האב מופיע בשדה מס' 13 (ליחצו להגדלה):

אם להסתמך על מסמך זה, הרי שהייתי יכול להניח שהקשר של מילנר מפילדלפיה למשפחתי עשוי להיות אחר מן המשוער – אולי הוא קרוב מדרגה אחרת של אם-סבתי, ואולי אף קשור דרך רעייתו.

לצורך הדיון הנוכחי, חשוב לשים לב שאם הייתי משיג ראשית את ממצא ב' – היינו, את תעודת הפטירה – הייתי מושך את מחקרי לכיוונים אחרים לגמרי מאלו בהם המשכתי לאחר שאיתרתי תחילה את ממצא א' (צילום המצבה). אולי הייתי מוותר על ה"מאמץ" הכרוך באיתור מקום קבורתו ומנסה לאתר את מהות הקשר העקיף למשפחתי. במקרה הזה, סדר הפעולות היה קריטי, והעובדה שאיתרתי את המצבה תחילה חיזקה את דעתי כי אני בכיוון הנכון ובעקבותיה הזמנתי את תעודת הפטירה – על מנת לקבל רמזים שיסייעו לי באיתור צאצאיו. את שם האב השגוי בתעודת הפטירה הגדרתי, לכן, כטעות. אך אם הייתי מזמין קודם את תעודת הפטירה, הייתי יכול להסיק כי האדם המבוקש אינו אחיה של אם-סבתי (ואולי הוא חצי-אח שלה?).

שגיאות הנופלות במקורות שונים מחייבות אותנו לנקוט משנה זהירות גם במקרים בהם העדויות מצביעות-לכאורה על כך שהאדם שאיתרנו אינו האדם המבוקש. כשם ש"כן" במהלך המחקר הגנאלוגי הוא לא תמיד "כן", גם "לא" הוא לא תמיד "לא". המקרה שהובא כאן מדגים כי ריבוי-עדויות הוא הכרחי לא רק כדי להוכיח קשר, אלא גם כדי לשלול שלילה של קשר. ובפרט, ריבוי עדויות מאפשר להתגבר על הבעייתיות הכרוכה בבחירה בסדר פעולות מסוים. בחירה שכזו היא לפעמים אקראית או נגזרת מגורמים נסיבתיים, אך לעתים היא עשויה להיות קריטית להצלחת פרשיות מחקריות.

היה זה בשנת 9288

תעודת הפטירה של דוויקו מאורוגוואי נמסרה לי, יחד עם תירגומה לעברית. לתעודה חשיבות רבת ערך, תרתי משמע. לפיכך אמינותה קיבלה חותמת נוטריונית; הנוטריון אישר כי הוא שולט היטב בעברית ובפורטוגזית, וכי מונח לפניו תירגום מדויק של המסמך המקורי. משרד החוץ הוסיף חותמת משלו.

התקשיתי מעט בהבנת הנקרא: הודעת הפטירה נרשמה באחד במאי 1974, אך המנוח הלך לעולמו ב-8 באוקטובר 9288? נראה שהגורמים הרבים שהכשירו את המסמך לא התעניינו יתר על המידה במועד בו הדבר ארע. מבחינתי, לתאריך היתה משמעות רבה: רציתי לדעת אם "האח מאורוגוואי" שהוזכר בעניין אחר, יכול היה להיות דוויקו דנן, ולכן חשוב היה לדעת עד מתי עוד נראה דוויקו באירועים משפחתיים…

תהיתי אם אורוגוואי משמרת מסורת של לוח שנה עתיק, שנסתרה ממני עד כה. אך אם כך, מדוע התאריך המופיע בראש התעודה הוא תאריך גריגוריאני מקובל? בצר לי, פניתי לתעודה המקורית בפורטוגזית, והתחלתי לפענח אותה בסיועו של תרגומון גוגל. והנה גם כאן, שוב, כתוב שהמנוח נפטר ב-8 באוקטובר 9288:

כמי שגדלה על "קום, התנערה עם חלכה…", תאריך הרישום בראש התעודה – האחד במאי – עורר בי זכרונות נשכחים מחד, וקונוטציות מההווה המחקרי מאידך: החל מכישורי הזימרה הדלים של אבי, דרך  Aleja 1 Maja – שדרות ה-1 במאי במרכז העיר לודז', ועד לאין-ספור הערים הנקראות "פרבומאייסק*" ברחבי הגוש הסובייטי, האחת מהן מושבה של קהילה יהודית קטנה וגאה. ופרבומאיסק הינה גם צור מחצבתו של דוויקו בעל התעודה הנ"ל.

מכאן היתה הדרך לפיענוח החידה קצרה: חיש קל חיפשתי במפת מונטווידאו את רחוב ה-8 באוקטובר, בית מספר 9288 – וזה נמצא מיד. זו אם כן היתה הכתובת בה נפטר דוויקו – ולא תאריך פטירתו.

במה זכה ה-8 באוקטובר שיונצח ברחובות העיר? חיטוט בנבכי ההיסטוריה המקומית העלה כי לאחר שמונה שנים של מלחמת אזרחים, ב-8 באוקטובר 1851 נחתם הסכם בין הצדדים היריבים באורוגוואי, והמצור בן שמונה השנים על העיר מונטווידאו הוסר. האם זהו המועד שהונצח בשדרת העיר הרחבה? סביר להניח, אך אני לא ערבה לכך. החיפושים ברשת אחר אירועים היסטוריים באורוגוואי הובילו אותי אל נתיב צר מאד: הזכיות ההיסטוריות של אורוגוואי במונדיאל 1930, 1951, וכדורגל בכלל. הנצחונות של אורוגוואי במונדיאל לא ארעו ב-8 באוקטובר. אך לא מן הנמנע שנצחון אחר על הדשא היה זה שהונצח בשדרה.

* האחד במאי, ברוסית.

לא עצים ולא נהר

הסיפור הזה מתחיל בדוא"ל שהגיע אלי לפני כשבועיים, בתוקף תפקידי כראש העיר אושייק.
או למען הדיוק, בתוקף תפקידי כ- Town Leader של העיירונת הפיצפונת, במסגרת אירגון JRI-Poland. הכותב, אייל, ביקש לדעת כיצד יוכל להשיג מידע אודות סבו, יליד אושייק. הוא צירף את פרטי סבו, כפי שהועתקו ממאגר ה-JRI.

תשובתי הרשמית היתה: "אם זהו אכן סבך, אנחנו בני דודים מדרגה שלישית. אשמח מאד אם תתקשר. אך כיצד אתה בטוח שסבך אכן יליד אושייק?". את המניעים לספקנות שלי שמרתי בשלב ההוא לעצמי.

לחוקרים ותיקים כמוני, מציאת בני דודים מדרגה שלישית אינה נדירה במיוחד. אולי להפך: יהיו שישאלו, איך זה שאחרי כל כך הרבה שנות מחקר, לא מצאתי עדיין את כולם. התשובה היא שלא חיפשתי עד היום את כולם. בשלב מסויים החיפוש הפך לשגרה של פקיד. עשרות תעודות בפולנית וברוסית ממתינות עדיין בבושת פנים בתיקיי, לפיענוח, תירגום ושיבוץ במקום המתאים בעץ. במקום זאת, את משאבי הקדשתי לאותם ענפים שסיקרנו אותי במיוחד, בין אם בגלל תעלומות גדולות, ובין אם מתוך רצון להכיר לעומק את הנפשות הפועלות. הדמויות המחפשות מחבר ממתינות בהכנעה, עד שיימצא מתעניין שיגאל אותן מחשכת תיקי הניירות המתפקעים, ממש כשם שקורה לאחדות מהן בימים אלה.

דקות ספורות חלפו מרגע שעניתי לאייל ועד שהוא התקשר. אני פתחתי: "אבל איך יתכן שזה סבך, שהרי משפחתך מדנציג?"

אם אייל הופתע, הוא הסתיר זאת היטב. מנין אני יודעת היכן נולד אביו? הוא לא זכר, אך אני זכרתי אותו היטב: הוא היה אחיה של מי שהיתה חברתי הטובה לפני עשרות שנים.

גם אז הייתי ערה לכך ששם משפחתה זהה לשם הנעורים של אמי. אך אביה לא ידע דבר על אבותיו, מלבד העובדה ש"המשפחה מדנציג". ואני עדיין לא שקעתי במחקר השורשים, ולא גיליתי ששורשיי טמונים באושייק, הרחוקה מאד מהחוף הבלטי. התייעצות עם דודתי, שהיתה אז הממונה על הזכרון המשפחתי, הניבה תשובה נפתלת למדי: המשפחה עסקה בכריתת עצים ושילוחם ליעדם על פני הוויסלה. מאחר שדנציג סמוכה לשפך הוויסלה, לא מן הנמנע שאחד מבני המשפחה נשלח לשם כדי לאסוף את העצים בקצה דרכם.

בינתים זרמו מים רבים בוויסלה, והקשרים ביני לבין החברה ומשפחתה נותקו, עד שהגיעה הפנייה מאייל. מכאן היתה הדרך קצרה. התעודות החסרות נמצאו במהירות, והן אימתו באופן סופי את הקשר המשפחתי המדוייק.

אני תמהה: אביו של אייל הוא בן דוד שני של אמי ואחיותיה. כיצד לא הכירו, לא ידעו דבר אחד על משפחתו של האחר? התמיהה עוד גוברת כאשר מתחשבים בעובדה, שבין ארבעה-עשר האחים והאחיות, הסבא-רבא שלו ושלי היו התשיעי והעשירי בחבורה – כלומר, קרובים בגיל זה לזה (או אולי זהו דוקא ההסבר).

כך היה גם עם מרבית בני הדודים האחרים מדרגה שניה, שאיתרתי בעבר – הם לא הכירו זה את זה גם בפולין, בשנים שלפני המלחמה, אפילו אם התגוררו באותה עיר. ניתן לשער שהמשפחות היו גדולות מכדי לתחזק קשרי משפחה כה רבים.

ואם כן, איחוד מרגש בין פלגי משפחה שנקרעו – אין פה. אבל הפעם, תמונות המשפחה החדשה שנמצאה כבר ממלאות דפים באלבומי הישנים. ובעניין העצים והוויסלה: אייל מספר שמשפחת סבו נדדה לדנציג מלודז', במסגרת עסקי הטקסטיל שלהם, הרבה אחרי שאבותינו הפסיקו להשיט קורות עץ במורד הנהר.

 

על גדות הניימן, מעבר ללתי

שבוע הספר 2011

חודשים ארוכים אני משכימה עם אנשי דרצ'ין, והולכת עמם לישון במחשבותי. פחות מאלפיים יהודים חיו בה סמוך לראשית המאה הקודמת, ונראה כי כמעט כולם היו סנדלרים (ואולי לא היו סנדלרים מוצלחים במיוחד, ולכן היה האחד נדרש לתקן את מלאכתו של האחר).

והנה הפתעה, גם חיימ'קה הקונדס יועד לסנדלרות, ואף הפך לחניך בבית המלאכה של דודו הסנדלר, אלא שלא עשה חיל במלאכה ונתיאשו ממנו.

*  *  *

במבחן המגן בספרות, הוצג לנו שיר. שם המשורר לא צויין. כתבתי מה שכתבתי ובסוף הבחינה נחרת השיר בראשי וידעתי אותו בעל-פה. שנים התנגנו המלים בראשי, מדי פעם נכנסתי לחנויות ספרים וניסיתי למצוא את השיר בספר אקראי על המדף, אך לשווא. וכך המשיך השיר והתנגן:

קסם לי קסמה הלענה
במרירות מיצה חריף הריח.
רק למענה, למענה
נד אני ונע – אדם אורח.   …….

עוד שנים חלפו, ובאחד מירידי "שבוע הספר" בכיכר מלכי ישראל נפלה עיני על הספר "קסם הלענה", של דורית לנדס. הציטוט לעיל הופיע כמוטו של הספר, הפעם עם שם המחבר: חיים לנסקי.

פחות שנים חלפו, עד שהשגתי את "מעבר לנהר הלתי" של חיים לנסקי, ומאז מונח הספר סמוך למיטתי. אך לא זכרתי שלנסקי בילה את שנות ילדותו אצל סבו בדרצ'ין, עד שקראתי על כך בספר היזכור של העיירה. אוהבי לנסקי ישמחו למצוא שם את תולדות חייו (תמונה 137 ואילך), כפי שהוא כתב אותם – "הייתי תמיד הראש וראשון לכל מעשה קונדסות",  וכפי שכתבו עליו חברי ילדותו. והעיירה שהיתה, ואיננה – כפי שלנסקי ראה אותה ב-1926 – היא דרצ'ין.

*   *   *

פרטיזנית אמיצה, אף היא נכדה לסנדלר דרצ'ינאי, מתוארת בספרו של שלום חולבסקי ז"ל, "על נהרות הניימן והדנייפר". חולבסקי הרבה לכתוב על יהדות בלרוס המערבית, ועל הפרטיזנים בפרט. השבוע ימלאו שלושים למותו.

המחקר אודות אנשי דרצ'ין כלל גם קריאת עשרות המכתבים שכתבו, מי ביידיש רעועה ומי בעברית צחה. לתמונת העיירה הפרוזאית המצטיירת מהמכתבים נוסף רובד לירי משירתו של לנסקי, שקונן על העיירה שהיתה שנים רבות לפני האחרים. אך דרצ'ין היתה נוף ילדותו של לנסקי, ובחרתי להביא דווקא שיר ילדים של חיימ'קה הקונדס – מנוגד מאד לטרגיות של המשך חייו, ושיריו.

קולומנה: מה שלא סיפרתי קודם

בעודנו עולצים בבית הורינו בקולומנה, יצאה אלינו גברת קשישה מהבית הסמוך – בנין קומות ולבנים. מבלי לשאול מי אנו ומה מעשינו, היא החלה לספר בפולנית שוטפת: "הבית הזה שייך לרוזנר… אנחנו לא יכולים לשפץ, לא יכולים לעשות כאן כלום, כי בעיריה אומרים שזה של רוזנר..".

לפני כשבועיים בחרתי לספר את הסיפור המכובס על השיבה אל קולומנה. את מה שנשר על רצפת העריכה, אספר היום.

בעודנו עולצים בבית הורינו בקולומנה, יצאה אלינו גברת קשישה מהבית הסמוך – בנין קומות ולבנים. מבלי לשאול מי אנו ומה מעשינו, היא החלה לספר בפולנית שוטפת: "הבית הזה שייך לרוזנר… אנחנו לא יכולים לשפץ, לא יכולים לעשות כאן כלום, כי בעיריה אומרים שזה של רוזנר..".

רוזנר, להזכירכם, היה שם משפחתו של סבי ואחיו. ואם דברי הגברת נכונים, הן בית העץ והן בנין הלבנים הסמוך לו שייכים לנו. מסרנו לגברת הפולניה פרטי התקשרות עמנו, והשארנו את היוזמה בעניין הסדרת מעמדו של הבית בידי הדיירים הנוכחיים של בית האבן. עד היום איש לא התקשר…

אנו מצדנו התרחקנו עד כה מעסקי רכוש בפולין, וטרם הסכמנו בינינו מהו הדבר הנכון לעשות. 14 מצלמות היו בידינו; בית האבן לא צולם…

סיפורו המלא של בית הקיט בקולומנה נודע לי רק לפני שנים אחדות. במהלך מחקר השורשים המשפחתי, הצלחתי לאתר אדם חביב ובעל זכרון מופלא, הקשור בקשרי נישואין רחוקים עם משפחתי. להפתעתי, הסתבר כי אביו עבד ב"פירמה של האחים רוזנר". הוא עצמו, כילד, שמע מאביו רבות על המשפחה. בין היתר הוא סיפר, כי שנים אחדות לפני המלחמה ביצעו הפולנים פוגרום בקולומנה. גם הבית של סבא ואחיו הותקף. אח-סבי היה בבית באותה עת, נפצע קשה, ולא שב לעצמו מאז, עד שנספה בוורשה.

הלכתי לבדוק את הסיפור. וכך כתוב על קולומנה ב"פנקס הקהילות":

"היהודים בקולומנה נפגעו מהאווירה האנטישמית שנדחסה בשנות השלושים. בשנים 1935 ו-1937 היו כאן בימים הנוראים פגיעות אלימות ביהודים. כנופיות חוליגאנים תקפו בתי יהודים, את בית המדרש ואת השטיבלך, הרסו את תכולתם ויידו אבנים במתפללים. רק המשטרה שהגיעה מלאסק הצליחה לרסן את התוקפים".

שבנו פעם אחת לקולומנה. האם לשוב פעם נוספת?


השיבה אל קולומנה

הדוד פלי, כפי שכבר סיפרתי לכם, התרחק מכל מה שהזכיר לו את ראשית חייו, ואת משפחתו הקרתנית, בעיניו, מפולין. על זכרונות ילדותו הקצרה והעליזה בלודז' העיבו חמש השנים בהן היה כלוא בגטו שבעיר, ואשר במהלכן נדרש היה לעבוד כמו יתר הילדים שנותרו שם, ולהתחמק מנסיונות הגרמנים להחיש את קיצו. לאחר המלחמה, עדיין נער, הוא יצא לכבוש את העולם. אל ביקוריו המעטים בארץ הוא הגיע בדרך כלל בגפו, ולבתו היחידה לא סיפר דבר על עברו.

כאשר כבר היה על ערש דווי, הוא ביקש מבתו לבדוק את תיבת הדואר האלקטרוני שלו. לשם כך, נאלץ להסגיר בפניה את סיסמת הגישה: קולומנה.

בת דודתי במרחקים לא ידעה מהי או מיהי אותה קולומנה, אך אנו ידענו היטב: היה זה כפר הנופש בו נהגו יהודי לודז' האמידים לשכור בתים ולבלות בהם את חודשי הקיץ. על-פי סיפורי הורינו, קולומנה הצטיירה בעינינו כאי של חופש ושובבות בו בילו חמשת האחים והאחיות לבית רוזנר את חופשותיהם, יחד עם בני-משפחתם המורחבת.

רק לפני שנים אחדות למדתי מפי קרובה רחוקה, שסבי ואחיו בנו בתי קיט בקולומנה לשם השכרה, ואחד מהם הועידו לחופשות המשפחתיות.

*   *   *

כאשר החליטו בני משפחתי המורחבת לצאת למסע שורשים משותף, לקחתי על עצמי את ההכנות למסע. התכוונתי להקדיש אחר צהרים אחד לשיטוט ביערות קולומנה, ואולי אף לשכשוך במי הנחל בו שחו הורינו בילדותם, ולעריכת פיקניק על גדתו.

במהלך ההכנות, הופתעתי לגלות בקלטת העדות שמסרה דודתי את תמונת בית המשפחה בקולומנה. היא אף ציינה את כתובתו! אך הכתובת לא נמצאה במפת הכפר, וממילא, לא ציפינו למצוא שריד מבית העץ המשפחתי שנבנה לפני קרוב למאה שנים. למרות הכל, בסיוע הטכנופילים במשפחה נשלפה תמונת הבית מסרט הוידאו, והנה היא לפניכם:

הבית בקולומנה

אל קולומנה הגענו, ארבעה-עשר מבני משפחת רוזנר – החל מהדודה הבריטית הקשישה, אשת הדוד שנפטר עוד לפני עשרות שנים רבות, דרך אזרח אורוגוואי שהצטרף למשפחה, ועד לנציגות נכבדת מבין ניניו של סבי, יקותיאל רוזנר. השמים זעפו באותו היום בקולומנה, הגשם לא הפסיק לרדת והקור חדר את שכבות הבגדים שעטינו. תכניות הפיקניק נגנזו, אך המרצנו את הנהג להסיענו אל הכתובת שבידינו.

האדם השני אליו פנינו בקולומנה זיהה את שם הרחוב, אשר הוחלף לפני שנים רבות, והדריך אותנו כיצד להגיע על הכתובת הנכונה. ושם, בין העצים, ראינו את הבית הבא:

אותות הזמן הותירו את סימניהם על הבית הנטוש, אך מומחיות האחים רוזנר בעץ לא אכזבה. הבית ניצב על מכונו בדיוק כפי שהוקם לפני דורות. קלו רגלי הקשישים, נשים כבדות היו לאיילות, הרוזנרים שוב משתובבים בבית בקולומנה.

דף העד שלא פוברק והתעלומה שלא היתה

לעתים, אנו הולכים כעיוורים אחרי "עובדות" ומגיעים ל"מסקנות" שגויות בהחלט. המחקר המדעי מבוסס על סט נרחב של הליכים שאמורים למנוע טעויות שכאלו (שלא לדבר על בחינת תוצרים על ידי עיניים רבות). במחקר הגנאלוגי, הרבה דברים מתחילים מ"סיפורים" ומ"שמועות", אך עובדות – ראוי שתחתמנה רק לאחר תהליך עיקש של הערכת מקורות. מקרה מן העת האחרונה מדגים סוגיה זו היטב.

לפני שבועות אחדים, פורסמה בשער של "יֶקינתון", כתב העת של ארגון יוצאי מרכז-אירופה (גליון 233), ספק תעלומה ספק שערוריה. הדברים, אשר נכתבו על ידי העורך, מיכה לימור, מביאים את סיפור משפחתו של סימון אדלר מברלין, גרמניה. סימון, יליד 1886 בחבל הארץ ההיסטורי גליציה, היגר בשנת 1905 לברלין, שם נשא לאישה את רחל לבית קרונטל, ושם נולדו ילדיהם, היינריך, ברנהארד ואריך. הבן היינריך וזוג ההורים נרצחו בימי השואה, ואילו שני הבנים האחרים היגרו מבעוד מועד לארץ מבטחים: ברנהרד לדנמרק, ואריך לישראל. אוסף של גביעי קידוש שהיה שייך למשפחה הגיע לפני זמן לא רב למוזיאון העוסק בהיסטוריה של ברלין, ואנשי הצוות היו מעוניינים לאתר את צאצאיהם של סימון ורחל אדלר. כך, הגיע הסיפור אל לימור, אשר החליט לפעול בעניין.

כיוון שידע כי אחד מבניהם של סימון ורחל עלה לישראל, החליטו בארגון הייקים לבדוק ב"היכל השמות" של "יד ושם" האם תיעדו הוא או מי מבני משפחתו את יקיריהם במאגר. וכך מדווח עורך העיתון בכתבה שפורסמה:

ב-1 במאי 1999 שיגר אדם בשם אורי אדלר מרחוב לבונה 10 ברמת-השרון דף-עד למאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה ב"יד-ושם" ובו הפרטים המדויקים של הוריו שנספו בשואה. שם האב סימון אדלר והאם לבית קורנטל וכתובתם האחרונה בברלין רחוב ראומר 41 ומקום המוות אושוויץ.

מקריאת הדיווח הזה, אני יכול רק להניח שלא היה זה מר לימור אשר ראה במו עיניו את דף העד המדובר, שכן בדיווח הנ"ל נפלה טעות באחד הפרטים מתוך דף העד, אשר תוביל מיד את לימור למסקנה דרמטית במיוחד.

מיד לאחר מציאת דף העד, כך מדווח העורך, הוא עשה את הצעד הנוסף המתבקש מאליו, והתקשר. למי? "אל אורי אדלר בכתובת שמופיעה בדף-עד ב'יד-ושם'". וכך, כמדווח, התנהלה השיחה:

"אורי אדלר?" שאלתי. "כן" השיב בהיסוס. "לבונה 10 רמת השרון?" "כן". "אתה אם כן בן משפחתו של סימון אדלר המנוח מברלין?" "לא היה ולא נברא" הוא משיב. "אבל אתה וכתובתך ופרטיך מופיעים על אותו טופס שבו מופיע שמו של אב המשפחה סימון אדלר, כמי שמסרו את הפרטים של האב להנצחה" אני אומר. הוא משתהה ומכחכח בגרונו ואומר "אין לי קשר ואיני יודע מי הוא שמסר את העדות ב"יד ושם".

ומכאן ואילך, תעלומה. לימור מעלה את שתי האפשרויות הסבירות בעיניו: "האם הטופס שמנציח את סימון אדלר מברלין מפוברק? או שמא השריד לאותה משפחת אדלר אינו רוצה לספר על עברה של המשפחה?".

לא הייתי נדרש כלל לסיפור זה, אלמלא הוא המשיך להתגלגל ולא נעצר מעל דפי העיתון. ולא סתם התגלגל, אלא לפתחו של בעל תפקיד בכיר מאוד, אשר דפי עד שכאלו מלווים את עבודתו מדי יום כראיה משפטית לכל דבר ועניין, ועל פיהם ייקבע דבר. הייתכן כי עוד דפי עד מפוברקים מסתובבים להם באופן חופשי? זעק הבכיר, ומיד זימן ישיבה דחופה בנושא.

ובכן, לפני שאמשיך, כמה הערות קטנות:

  1. ייתכן בהחלט ונמצאים ב"היכל השמות" דפי עד אודות אנשים אשר חיים ונושמים (ולכל הפחות, שחיו ונשמו בתום מלחמת העולם השניה), והסיבות לכך יכולות להיות רבות, החל ממסירת עדות על בסיס שמועה, וכלה בחוסר הבנה של מהות הטופס ואופן מילויו (בפרט בשנים הראשונות למפעל הנפלא הזה ובכל הנוגע לעולים חדשים שרק עלו ארצה);
  2. ב"היכל השמות" המקוון מופיעות גם על גבי מסמכים אחרים אינדיקציות של "נספה בשואה" לגבי אנשים ששרדו את התופת, בדרך כלל כהחלטה גורפת לגבי אנשים המופיעים ברשימות מסוימות אשר מקובל לחשוב שכמעט כל המופיעים בהן נספו (אישית, מצאתי את שמה של הסבתא של אשתי ב"היכל השמות" כמי ש"נספתה בשואה", אך החלטתי לא להתקשר אל הסבתא החיה לגמרי ולספר לה זאת);
  3. בכל מקרה, לפני שנחפזים למסקנות – ראוי תמיד, אבל תמיד, לעיין בנתונים המופיעים במקור. לא במה שסופר כי מופיע במקור, לא במה שמופיע באינדקס לגבי המסמך המקורי, ואפילו לא במה שמדווח על ידי מישהו שמחזיק את המקור בידיו. צריך פשוט לעיין במקור.

במקרה דנן, אין ולא היתה שום "תעלומה", שכן בדף העד המקורי לא הופיעה הכתובת אשר צוינה בדיווח בעיתון, אלא כתובת אחרת ברמת השרון. אם כך, מהיכן נלקחה הכתובת המדווחת? ככל הנראה, ממודיעין 144 של "בזק". חיפוש במדריך המקוון מעלה שלוש תוצאות, המתייחסות כולן ל"אורי אדלר" אחד ברמת השרון, אשר כתובתו היא זו שדווחה.

והרי לכם פעולת הסקה שלא היתה מסייעת לאף סטודנט בקורס ראשון בלוגיקה. עובדה א' (נכונה): אורי אדלר מרחוב א' ברמת השרון מילא דף עד; עובדה ב' (נכונה): במדריך הטלפונים יש רק אורי אדלר אחד ברמת השרון, והוא מתגורר ברחוב ב'. המסקנה (השגויה): מדובר באותו אדם!

ובכן, מה היתה ההסקה הדרושה במקרה זה? מיד כאשר קיבלתי את הסיפור הנ"ל בדוא"ל, הלכתי לבדוק בעצמי. את התוצאות שיגרתי היישר למערכת כתב-העת, והן פורסמו בגליון של חודש ספטמבר 2009 (גליון 235). ההליך היה ישיר בהחלט, ויכול להיות מתומצת לפעולה אחת בלבד במאגר מידע אחד בלבד, שממילא (ככל הנראה) נעשה בו שימוש: מדריך הטלפונים. חיפוש במדריך הטלפונים אחר השם אדלר מרמת השרון, כולל סינון לפי שם הרחוב שהופיע בכתובת המעיד בדף-העד, מעלה רק שם אחד באותה הכתובת, מספרי סלולרי הרשומים על שמה של גברת הנושאת את שם המשפחה המדובר ומתגוררת בכתובת המופיעה בדף העד. ניחוש מושכל: מדובר באלמנתו/בתו של המעיד. על פי הדיווח בגליון החדש, נוצר כבר קשר עם צאצאי משפחת אדלר, וכעת התעלומה היחידה שנותרה נוגעת למסלול שעבר אוסף גביעי הקידוש של המשפחה מביתם בברלין של ראשית המאה העשרים למוזיאון ההיסטורי בחלוף כמה עשורים.

אז נכון שפעמים רבות במהלך המחקר המשפחתי, אנו נוטים ללכת בכיוון אליו מצביע הלב, ונוטלים, ולו לרגעים אחדים, פסק זמן מן הרציונליות. אך דווקא בצמתים המכריעים – אלו בהם אנו מרגישים כי האדמה עומדת להיפער (לטוב או לרע) ובשורה גדולה עומדת לפרוץ ממנה – ראוי שנעצור לרגע, ננשום, נשב. לאחר המנוחה, נוכל לבדוק שוב את העובדות ואת המסקנות העולות מהן, ולהבין האם אכן יש כאן "תעלומה" או "שערוריה", או שמא עלינו לסגת לאחור, אל צומת ההכרעה הקודמת, ולפנות בה לכיוון שונה מזה אליו פנינו בביקורנו הקודם בו.

אנשים טובים עושים רע (על אתיקה במחקר משפחתי)

בגליון ספטמבר 2008 של כתב העת של אגודת הגנאלוגים המקצועיים (APG), ‏Association of Professional Genealogists Quarterly, הופיע מאמר מרתק הדן בקלות הנסבלת של הפרות אתיות הנעשות על ידי גנאלוגים מקצועיים. תוך שהוא פורט את הכללים האתיים הקשורים למחקר הגנאלוגי, מדגים מחבר המאמר, ד"ר תומס וו. ג'ונס Thomas W. Jones[1], כיצד שמירה על יושרה מקצועית עומדת לעתים בניגוד מוחלט לשמירה על כללים אתיים בסיסיים. לאחר קריאת המאמר, חשתי כי חשוב שייקרא כבסיס לדיון בניסוח כללים אתיים למחקר הגנאלוגי בכלל. דווקא אלו העוסקים בגנאלוגיה של משפחותיהם כתחביב – ראוי כי יפנימו את העובדה שלעיסוק במחקר המשפחתי יש צדדים רבים הנושקים לסוגיות אתיות כבדות משקל. וכאן עוד מדובר בסוגיות בסיסיות למדי, אשר אינן מגיעות אפילו לדיונים בדבר, למשל, פרסום פומבי של פרטים אישיים אודות אנשים (חיים או מתים – בשני המקרים יש לדון בנושא בכובד ראש).

אני מביא כאן תרגום שלי את המאמר, לאחר שקיבלתי אישור לכך מן המחבר וממערכת כתב העת (גם לתרגום וגם לפרסומו כאן). בכך, אני פועל, כמובן, בצורה אתית לחלוטין…

אנשים טובים עושים רע: מומחים והפרות אתיות

Good People Doing Wrong: Professionals and Ethical Violations
מאת תומס וו. ג'ונסThomas W. Jones
פורסם בגליון ספטמבר 2008 של כתב העת של אגודת הגנאלוגים המקצועיים (APG), ‏Association of Professional Genealogists Quarterly

תירוצים להתנהגות שאינה אתית

  • לאנשים אין בעלות על המידע האישי אודותם
  • איני גובה תשלום בעבור המחקר
  • אני לא מרוויח מכך דבר
  • על עובדות לא ייתכן שתהיינה זכויות יוצרים, הן שייכות לכולם
  • פרסומים ממשלתיים שייכים לכל האזרחים
  • אני עושה זאת רק בשביל המשפחה שלי
  • המידע הזה הינו פומבי
  • אני עושה את זה רק בשביל הכיף
  • מישהו לפניי כבר פרסם את המידע האישי הזה
  • מידע שאני מלקט ועורך שייך לי, ואני יכול לעשות בו כרצוני
  • אף אחד אינו מתעניין במקורות
  • לא ידעתי שזה לא אתי

כל חברי APG‏ (Association of Professional Genealogists – אגודת הגנאלוגים המקצועיים), כולל מחבר מאמר זה, עלולים לשגות במעידות אתיות, למרות שחתמו על קוד אתי אחד לפחות. החברים עלולים לחרוג, בטעות, מבלי לזהות את הבעיה. במקרים אחרים, הם עשויים לעקוף את הקוד האתי על מנת לעמוד בדד-ליין, תקציב, או בדרישותיו של לקוח. כאשר יזהו כי הפרו כלל זה או אחר, הם עשויים להצדיק את התנהגותם על ידי כך שיצביעו על חוק מסוים (כאילו שממשלות מתקננות אתיקה גנאלוגית) או על לחצים לוגיסטיים, על צרכיו של הלקוח, על חוסר הבנה, או על חוסר ידיעתם את הכללים.

מבלי להתחשב בכוונותיהם הטובות וברציונל שמאחורי מעשיהם, המפרים שנתפסים משלמים מחיר אישי ומקצועי יקר. העבירה יכולה להרוס את המוניטין שלהם, ואפילו את יכולתם לעבוד. גם אם מתעלמים מן ההפרה, הדבר אינו תורם לצד האשם וכן מזיק ללקוחות ופוגע במקצועיות. המכשלות אינן נובעות מחוסר במידע – ארגונים רבים מנסחים במפורש את הקוד האתי שלהם למחקר גנאלוגי. פגמים אנושיים הם אלו שגורמים להפרות אתיות.

הכללים

עשרות ארגונים גנאלוגיים מפרסמים כללים אתיים. אלו כוללים, בין היתר, את APG, הארגונים אשר מעניקים הסמכות גנאלוגיות, אגודות של גנאלוגים מקצועיים ברחבי העולם ואגודות גנאלוגיות מקומיות. הנה כמה דוגמאות מייצגות:

באופן ישיר או עקיף, הקודים האתיים מתייחסים לתחומים שעשויים להיות בעייתיים עבור חוקרים מקצועיים:

  • בעלות
  • תפיסה כוללת ודיוק
  • וודאות
  • קידום עצמי

בעלות

סופרים הם הבעלים של הטקסט אותו הם יוצרים. לפיכך, מומחים מצטטים דברי סופרים בצורה ברורה, באמצעות מרכאות, ומציינים את המקור. באופן מסורתי, ציטוט שכזה מקובל כאשר מדובר על טקסט בן יותר משלוש מילים[2].

סופרים וחוקרים הם הבעלים של רעיונות שהם יוצרים, ורוב המומחים יודעים שרעיונות הנשאבים מאחרים – מחייבים ציון המקור. קניין רוחני זה כולל גם קשרים גנאלוגיים שנחשפו/הוסקו על ידי אחרים. עם זאת, כותבים רבים חושבים כי שכתוב טקסט אינו מצריך ציון המקור. עריכה של רעיונותיהם של אחרים, באמצעות כתיבתם מחדש, אמנם אינה מחייבת ציטוט או הקפדה על סגנון כלשהו, אך היא בהחלט לא מייתרת את ציון המקור, אפילו אם הכותב התייחס קודם לכן לאותו המקור. על פי האגודה ההיסטורית האמריקאית (American History Association), כתיבה נחשבת כפלגיאט אם לא מצוין מקור של טקסט משוכתב:

פגיעה ברורה נעשית, כאשר יש שימוש בלשונו של אחר ללא הוספת מרכאות וללא ציון המקור. פגיעות חמקמקות יותר הן שאילת רעיונות, נתונים או הערות – כאשר אלו מוסתרים בניסוחים חדשים, או הפניה למקור חיצוני בשלב מוקדם של העבודה ושימוש נרחב בו בהמשך ללא התייחסות מפורשת למקור… שיטות אלו משקפות זלזול בלתי-ראוי בתרומתם של אחרים. [הטקסט המקורי והמלא מופיע כאן – א.ה]

הקוראים עשויים להניח כי כל המילים אשר אינם מזוהות על ידי מרכאות – הם של הכותב. באופן דומה, הם יכולים לסמוך על כך שכל הרעיונות שמקורם אינם מצויין הם: 1) רעיונות מקוריים של הכותב; או: 2) עובדות מקובלות וידועות. הנחות אלו תקפות לכל סוגי המאמרים, ספרים, תצהירים, עבודות, דו"חות, מצגות, חומרי עזר, דפי אינטרנט וחומרים כתובים אחרים, בין אם הם פורסמו ובין אם לאו.

אסתטיקה, נוחות, דד-ליינים, תקציבים, מגבלות של מקום וסוגיות יומיומיות אחרות עלולות למנוע אפילו מן הכותבים הזהירים ביותר לצטט ולציין מקורות, כאשר מדובר בטקסטים וברעיונות ששאלו מאחרים. חוקים הנוגעים לזכויות יוצרים עשויים להתיר הקלות שכאלו, אך כשלון בזיהוי חלקים מן הטקסט שנשאבו מאחרים הינו תוצאה של הפרה אתית, והוא נובע מכך שאדם שייך לעצמו טקסטים או רעיונות שאינם שלו. לא משנה מהן הסיבות שגרמו לכך, כותבים אשר עוקפים את כללי הציטוט וציון המקורות עוברים על סעיפים 1, 3, 8 בקוד האתי של APG.

מידע מקיף ומדויק

הנוהל התקין מחייב את הגנאלוג לדווח על מידע שלם ומדויק. עם זאת, הקפדה על שלמות הדיווח ועל דיוק בו מעל הכל, עלולה להפיל את החוקר במלכודת אתית. רוב הכללים האתיים מחייבים את החוקרים להקפיד על חסיון-מידע אודות אנשים חיים (ובפרט מידע שנמסר על ידי הלקוח) כל עוד לא נתקבל אישור לשתף מידע זה, ולהימנע מפרסום מידע אשר עלול לפגוע באנשים חיים. הפרה של כללים אלו עלולה להוביל ל:

  • הפצת פרטים ליצירת קשר עם אנשים, ללא רשותם
  • דיווח על תאריכי לידה או נישואין של אנשים חיים, פרסום מידע על נכויות, גזע, היסטוריה רפואית, עיסוק, תכונות אישיות, אמונה דתית, מספר ביטוח לאומי [ולחלופין, בישראל: מספר תעודת זהות – א.ה], או מידע אישי נוסף, ללא הסכמה
  • הכללת מידע שנמסר על ידי הלקוח בפרסומים שנמסרים לאחרים, ללא אישורו
  • פרסום – אודות נשוא מחקר – של סיבת המוות, מצב חברתי, עבירות שביצע, במידה, באופן שעלול לפגוע בבני משפחתו הקרובה

גנאלוג אשר נוהג בצורה אתית אינו יכול להעדיף דיוק על רגישות, או להיפך, אלא חייב להתייחס לשניהם, גם כאשר יש התנגשות ביניהם. הגדרת מדיניות אחידה וברורה היא הדרך הפשוטה, אך וודאי הבלתי-מקובלת, אשר תהיה חייבת להיות מונחית על-פי אחת משתי גישות רווחות וקיצוניות: פרסום כל תוצרי המחקר ללא התייחסות להשלכות מעשה זה על אנשים חיים, ולחילופין הימנעות מפרסומו של כל מידע רגיש, או שיש בו מידה של טעם-הרע.

השביל האתי בו יש לפסוע הוא מורכב: בקשת אישורים רבים לפרסום מידע, ייצוג מגוון דעות של בני-משפחה שונים וקבלת החלטות קשות בדבר הדרך בה יש לטפל בכל פיסת מידע רגיש. כאשר הובטחה השמטתו של מידע מסוים, יקפיד החוקר האתי לציין את עצם ההשמטה, אך מבלי לייחסה לאדם או משפחה מסוימת, שכן בכך עלול להיפתח פתח לחשיפתו של המידע. בעשותו כן, לא דיווח החוקר על כל המידע שברשותו, אך אם לא יכבד את צנעת הפרט, הוא יפר את סעיף 4 בקוד של APG.

וודאות

כמעט כל המסקנות העולות מן המחקר הגנאלוגי מוטלות בספק. כיוון שברוב התוצרים של המחקר הגנאלוגי – אירועים מן העבר וקשרים משפחתיים – לא ניתן להתבונן, גנאלוגים מסיקים לגביהם. אפילו עדות המסתמכת על בדיקת DNA – אותו ניתן לראות – נושאת בחובה אחוזים של ספק. עם זאת, הפיתוי להציג את המסקנות כוודאויות – גבוה מאוד, ובמיוחד כשאנו רוצים לספק את רצונו של לקוח, לקבל כסף בעבור עמלנו, להתחבר לאב-קדמון מסוים, או – במקום להודות בכשלון – לאתר מישהו שאת התעודות שלו נוכל למצוא. היכנעות לפיתוי הזה יכולה לתפוס מספר צורות:

  • הסקת מסקנות מוקדמת ולא מבוססת
  • התעלמות מעדויות אשר באות בסתירה לתוצאה הרצויה
  • עיוות של מידע, על מנת שיעמוד בציפיות
  • שינוי מסמכים
  • זיוף מידע

גנאלוגים מקצועיים, ככל הנראה, לא ינהגו על פי שתי החלופות האחרונות, אך כבר היו בעבר מקרים משני הסוגים הללו. עם זאת, סבירה יותר הנטייה להתעלם מראיות שעלולות להפוך על פיה מסקנה שהיתה "תפורה" היטב בלעדיהן. אפילו כאשר כל הראיות נלקחות בחשבון, העדפה של וודאות על פני ספק עלולה להוביל את החוקרים להציג מסקנות חותכות יותר מכפי שהראיות מצביעות. כאשר גנאלוגים עוקפים ראיות מסוימות או לא מטילים ספק ראוי, הם עוברים על סעיפים 4-1 בקוד האתי של APG.

קידום עצמי

פרסום, שלא לדבר על מהומות תקשורתיות, משחק תפקיד חשוב מאוד בעולם העסקי, ומבחינה זו הגנאלוגיה אינה יוצאת מן הכלל. עם זאת, אנו חוצים את הגבול האתי כאשר אנו מגזימים בהסמכות שלנו, נסיוננו, מומחיותנו או הקשרים שלנו. אם שאלות המופנות ברשימת התפוצה של APG מייצגות במשהו את חברי הארגון, הרי שניתן לומר שישנם גנאלוגים אשר מקבלים לידם פרוייקטים בתחום בהם חסר להם ידע בסיסי. אחרים, כולל כמה אשר מופיעים במדריך של APG, משתמשים בתארים-שבדרך, בכוונה להגיש בקשה להסמכה, או באישורים על סיום כל המטלות, על מנת להציג מצג שווא של מומחיות אשר מגיעה רק לאחר סיום המסלולים הללו ובחינתם על ידי סמכות בלתי-תלויה. כיוון שרק מעטים מבין הגנאלוגים מחפשים הסמכה, או מבקשים שיפוט עמיתים על עבודתם, אף אחד כמעט אינו בודק את ההצהרות של הגנאלוגים אודות הכשרתם. בעקבות כך, הלקוחות והקולגות – והאנשים שטוענים למומחיות – לא יכולים להעריך את תוקפן של הטענות השיווקיות.

הערכה עצמית של יכולת מקצועית אינה דבר של מה בכך, והערכה עצמית אובייקטיבית כמעט ואינה אפשרית, שכן היא תמיד נגועה בניגוד עניינים. שביעות-רצון של לקוחות מרוצים גם היא אינה מודדת מומחיות. רוב תחומי העיסוק אינם מכירים באף אחת משתי הגישות הללו לצורך קביעת הכישורים המקצועיים.

"גנאלוג מקצועי" הוא מונח שנטבע על ידי האדם המעיד על עצמו. למרות שהתחום מתפתח, הכשרה והסמכה הן עדיין בגדר רשות. בהינתן מצב זה, ובהתחשב במלכודת ההערכה העצמית, גנאלוגים עלולים בקלות להיכשל בהצגת יכולותיהם. אפילו אם ההגזמה שלהם אינה מכוונת, הם מפרים את סעיפים 1, 3 ו – 4 של הקוד האתי של APG.

השלכות

ישנם לפחות שני ארגונים אשר אוכפים את הקוד שלהם, ופועלים בעקבות הפרתו בקרב חבריהם:

  • הוועדה לבחינה מקצועית של APG‏ (APG's Professional Review Committee) מקבלת, דרך המנהל בפועל, תלונות בכתב כנגד חברים אשר הפרו לכאורה את הקוד האתי של הארגון. אם הוועדה מחליטה כי התלונות עומדות באמות מידה מסוימות, היא יכולה לגשר בין המתלונן לבין החבר, לבקש מן החבר לתקן את המצב, או לנקוט בצעדים משמעתיים, כולל ביטול חברותו של נשוא התלונה.
  • ארגון BCG‏ (Board for Certification of Genealogists) מקבל תלונות רשמיות על המחזיקים בהסמכה ממנו אשר עברו על הקוד של הארגון. הארגון עשוי לגשר בין הצדדים או, בהתאם לנסיבות, להשעות או לבטל הסמכה, לבקר את הצד האשם, לבקש ממנו להחזיר ללקוח את הסכום ששילם, או לנקוט בצעדים שונים אחרים.

צעדים אלו תקפים אך ורק בשני הארגונים הללו. גנאלוגים שאינם מסונפים לארגונים אלו אינם מתעמתים עם ההשלכות של עבירות אתיות. עם זאת, הם עשויים להיתקל בלקוחות זועמים, אשר פוגעים במוניטין המקצועיים, ואפילו להיגרר לתביעה משפטית.

פתרונות

כיצד יכולים חוקרים מקצועיים להימנע מהפרות אתיות, כולל כאלו להן אינם מודעים? ידיעת הקודים האתיים היא הבסיס ההכרחי, אך הבנת הדקויות שבהם דורשת לימוד. גם עירנות אישית נחוצה, אך בהינתן המגרעות האנושיות הבסיסיות, לא ניתן להסתמך רק על פיקוח עצמי.

גנאלוגים מקצועיים רבים עובדים לבדם. אלו שעובדים בצוותים עשויים להיות פגיעים פחות לבעיות אתיות, במיוחד כאשר הם מבקרים זה את דו"חותיו, חוזיו, או חומריו הפרסומיים או המודפסים של עמיתו, וכאשר הקבוצה דואגת להקפדה של חבריה על לוחות זמנים ועל קיום הסכמים עם הלקוחות. גנאלוגים אשר עובדים לבדם – מומלץ כי יבקשו חוות דעת מקצועית, כבר בשלב הטיוטה, על חומרים מודפסים ודיגיטליים אשר הכינו לפרסום או להצגה. מבקרים טובים עשויים לאתר פגמים או הגזמות בעבודות שהם קוראים, כולל מעידות אתיות – כאלו אשר הכותב עשוי לפספס. (הרבה פחות מומלץ לפנות לקבלת ביקורת מעמיתים או מחונכים, אשר אינם בעלי מומחיות מספקת לאיתור שגיאות, או שהינם מסוייגים מהצבעה על טעויות.)

הגשת חומר לפרסום בכתב עת הכולל שיפוט, או לצורך קבלת הסמכה, מאפשר הערכה של מומחים את הכישורים הגנאלוגים. בשני ההקשרים הללו, המבקרים מצביעים על הפרות אתיות כגון אלו שתוארו לעיל. חוקרים מקצועיים, אשר באופן קבוע עבודתם נתונה להערכה-לצורך-הסמכה או לביקורת-בטרם-פרסום בכתבי-עת, הם בעלי יכולת גבוהה יותר להעריך את עבודתם בצורה אובייקטיבית ותקפה וממלאים את המגבלות האתיות בצורה טובה יותר (בהשוואה למה שהערכה עצמית לבדה יכולה לספק).

ארגונים מקומיים, אזוריים או ארציים – ראוי כי יקיימו באופן קבוע רענונים בנושאי אתיקה. המשתתפים עלולים לטעון לעניין מועט בנושא, אך השכלה רצופה בתחום תסייע במניעת בעיות ותקדם את התחום. אם APG ו – BCG היו מדווחים על סיכום שנתי של העבירות האתיות בהן טיפלו, הדבר היה מהווה תזכורת שגרתית של הנושא לגנאלוגים ומסייע במתן דוגמאות מטרידות מן התחום.

לכל הגנאלוגים ישנן חולשות שעלולות להוביל להפרות אתיות. פיקוח עצמי, למרות שהינו הכרחי, לא תמיד מונע מעידות, וההשלכות של העבירה עלולות להיות חמורות. עמיתים מקצועיים, ארגונים שונים וחינוך מתמיד עשויים, עם זאת, לסייע לגנאלוגים מקצועיים לנהוג באופן קבוע בצורה הולמת מבחינה אתית.

* * *

הערות שוליים

  1. ד"ר תומס וו. ג'ונס, מרצה בדימוס לחינוך (אוניברסיטת גאלודט GallaudetUniversity, וושינגטון הבירה, ארצות הברית), בעל הסמכה למחקר גנאלוגי ולהרצאות בנושא (CG, CGL) ועמית אגודת הגנאלוגים האמריקאית (AGS) והאגודה הגנאלוגית של יוטה (UGA). משנת 1964 עוסק במחקר גנאלוגי אישי ומקצועי, כמו גם בהוראת נושאים שונים הקשורים למחקר הגנאלוגי – ובפרט בדבר עדויות, הוכחות ופתרון בעיות – וכתיבה אודותם. ד"ר ג'ונס הוא העורך של כתב העת של האגודה הלאומית לגנאלוגיה, NGS Quarterly, שימש בתפקידים בכירים בארגונים גנאלוגים וזכה בפרסים רבים. [בחזרה למעלה]
  2. הנחיות לשכתוב נכון של טקסטים ניתן למצוא באתר של אוניברסיטת פורדו Purdue University (אינדיאנה). [בחזרה למעלה]

האם יעוגן חקר המשפחה בחוק?

גנזך המדינה הוא הארכיון הממלכתי של מדינת ישראל. בתפר שבין שכונת מגורים ואזור תעשיה בלתי-מודרני-בעליל, ניצב הבניין הבלתי-מרשים-בעליל אשר משכן את המופקדים על שימור ההיסטוריה של מדינת ישראל (החומר עצמו נמצא ברובו במחסנים בקרבת מקום). הגנזך פועל מתוקף חוק הארכיונים, התשט"ו – 1955 (להלן: חוק הארכיונים), המגדיר את כל הנחוץ לפעילות הארכוב והביעור במדינת ישראל.

חוק הארכיונים מהווה מזה שנים רבות מוקד לביקורת, לתלונות ואף לתביעות. כך, למשל, קבע מבקר המדינה בשנת 2004 (דו"ח 54ב') כי הטיפול בשימורן של רשומות אלקטרוניות בישראל הוא – איך לומר זאת בעדינות? – לא ממש מספק… גם האפשרות של "חוקר מורשה" לעיין במסמכים שונים בארכיון צה"ל נדונה בשנים האחרונות רבות, הן בבג"צ (ראו קישורים בנושא באתר האגודה לזכויות האזרח בישראל) והן בדו"חותיו של המבקר (למשל, בדו"ח 47, 1996 או בדו"ח 50ב', 1998). בעבר, נרשמו גם יוזמות פרטיות לתיעוד נאות של "הזכרון הקולקטיבי" הישראלי. אגב חשוב: הביקורת על עבודתו של הגנזך לא באה רק מבחוץ, כי אם גם מבית

בשנים האחרונות, ישנה הבנה בקרב הנוגעים בדבר כי חוק הארכיונים אכן מיושן, וכי יש צורך להחליפו. תהליך בכיוון זה כבר החל, וב – 17 באפריל 2008 יצאה משולחנה של היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה (אליו כפוף גנזך המדינה) טויטת "תיקון תקנות הארכיונים (עיון בחומר ארכיוני המופקד בגנזך)". את מסמך הטיוטה אפשר לראות כאן (קובץ PDF), בתוך הודעה שנמסרה לבג"צ, במסגרת דיון הקשור לעניין (את שאר התכתובות בנושא זה בין הגופים המעורבים – ניתן, ומומלץ, למצוא כאן). הדיונים בנוגע לשינויים בחוק הארכיונים לא החלו בשנת 2008, אלא שנים רבות קודם לכן. כבר בשנת 1996, במסגרת דיוניה של ועדת משנה לתקשוב ומידע של ועדת הכלכלה, הומלץ – בסעיף הנוגע לחוק הארכיונים, כי יש "לשנות את עקרון חוק הארכיונים מגישת 'הכל נשמר חוץ ממה שאושר לבער', ל'הכל יש לבער חוץ ממה שהוגדר לשמר'. בנוסף, יש להפנים לתוך החוק את שיטות אחסנת המידע החדשניות, והבעייתיות הנגזרת מהן" – עקרון לו גנאלוגים רבים וודאי לא מסכימים.

אמש, במפגש עם גנז המדינה, ד"ר יהושע פרוינדליך – במסגרת יום עיון בגנזך – זכו חברי פורום "שורשים משפחתיים" לשמוע מפיו דברים מפתיעים ומטלטלים, ולא בנושאים הקשורים לסוגיות הנדונות בבג"צ, אלא למה שנוגע לכל אחד ואחד מהם (כלומר, מאתנו). אמנם – וזאת חשוב לציין כבר למן ההתחלה – סיים הגנז את דבריו בהסתייגות: "הדברים שאמרתי, נעשו מתוך כוונה להרגיז אתכם, וכנראה הצלחתי" – אך אין בכך כדי להמעיט בחשיבותם, ובפרט כאשר הם נאמרים מפי הגנז הראשי של מדינת ישראל ומייצגים את עמדתו בנושא.

* * *

במסגרת ההיערכות לחוק הארכיונים החדש (אשר נמשכת, כאמור, כבר תקופה ארוכה, וודאי תימשך עוד תקופה ארוכה), התייחס הגנז להגדרה של "חומר ארכיוני" כפי שמופיעה בחוק הקיים. החוק מתייחס לחומרים ארכיונים "המצויים בכל מקום שהוא ושיש בהם ענין לחקר העבר העם, המדינה או החברה, או שהם קשורים לזכרם או לפעולתם של אנשי שם" (סעיף 1(2) בחוק הארכיונים, תשט"ו – 1955). בסיפא של המשפט, פתח הגנזך והדהים את כל היושבים באולם, אני רוצה להוסיף: "ולחקר המשפחה". שקט בחדר. ליחשושים. ה"אבל" היה מיידי.

הבעיה העיקרית, לדבריו של הגנז (אשר נכנס לתפקידו לפני כארבע שנים), היא דיסציפלינרית. רוב אנשי הגנזך – כלומר, אלו המהווים את שדרת הניהול המקצועית של המוסד – הם אנשים שהתחנכו על ברכיהם של מדעי הרוח, ובפרט על מדע ההיסטוריה. ככאלו, הוא מסביר, הם מתעניינים בהכללה. הפרט אינו מעניין אותם. חשוב לציין בנקודה זו, כי התת-ענף המחקרי המכונה מיקרו-היסטוריה הוא צעיר, יחסית, והחל להתפתח רק בשנות השבעים של המאה העשרים (למתעניינים – סקירה מעניינת בנושא, מתוך כתב העת למיקרו-היסטוריה, Journal of Microhistory); לפיכך, אין לצפות למסה קריטית של תומכים מכיוון זה, אלא בעוד כמה עשרות שנים, אם וכאשר יתפסו הם מקום של כבוד בהובלת המחקר ההיסטורי.

ובחזרה לגנז… העולם המכליל, לדבריו, הוא זה שמכוון אותו ואת אנשיו. עם זאת, הוא מוסיף סייג על סייג, "אני רואה מה קורה בארכיונים בעולם." עוד כשהיה צעיר יותר, הוא מספר, וכאשר הגיע לארכיונים שונים בעולם כדי לעסוק במחקר היסטורי, שם לב החוקר פרוינדליך כי בשולחנות שמסביבו יושבים אנשים שונים ממנו. "הם היו כסופי שיער והסתכלו בכל מיני רשימות. הם עסקו בחקר משפחה". כיום, כאשר הוא מבקר בארכיונים מקבילים בעולם ונפגש עם קולגות, הוא רואה את המציאות נכוחה: "בניו-זילנד, למשל, 90% מהאנשים שבאים לארכיון המרכזי – מחפשים את שורשיהם," הוא מדגים. "אני רואה את זה, אני לא מבין את זה, אני לא מסכים לזה, אך אני חייב להתייחס לכך. יש לי מחויבות לציבור." אז אם הכל כל כך טוב, מדוע הכל כל כך רע? אמנם, יש עניין הולך וגובר בנושא בקרב הציבור בישראל, אך פרוינדליך מסכם את הבעיות הכרוכות האיסוף חומר הקשור למחקר המשפחתי בגנזך המדינה:

  • החוק לא מאפשר זאת (מתוקף ה"הגדרות" בחוק הארכיונים)
  • המחשבה של אנשי הגנזך אינה מכוונת לעיסוק בפרט
  • אין תקציב לנושא

בקיצור, הוא מסכם: "מדינת ישראל אינה מממנת את חקר המשפחה". המדינה אמנם שומרת רשומות חיים (Vital Records), אך היא עושה זאת כי היא צריכה אותם, ולא כי היא רוצה שמישהו מן הגנאלוגים בעתיד ימצא אותם. כך, למשל, רבים מן החומרים במשרדי הממשלה השונים אינם מגיעים כלל לגנזך. ליתר דיוק, כ – 90% מן החומר מבוער (כלומר, מושמד) בחלוף תקופה כלשהי המוגדרת בתקנות. כך, למשל, תיקים אישיים מבתי ספר – אשר בוודאי נדמים כאוצר בלום בעיני גנאלוגים רבים – מבוערים במשרד החינוך בחלוף 100 שנה ממועד פתיחת/סגירת התיק. אחת המאזינות מאנשי הפורום נזעקה בשלב הזה: "אבל המדינה בעצמה מעודדת את חקר המשפחה," אמרה, ומיד דייקה בדבריה: "משרד החינוך מחייב מדי שנה עשרות אלפי תלמידים לערוך עבודות 'שורשים' – אז מדוע היא עושה זאת?" תשובתו היתה נחרצת: "אם כך, משרד החינוך טועה בחייבו זאת."

ולמרות הכל, וככל הנראה משיקולים "פוליטיים" – היינו, תקציביים, תדמיתיים וכדו' – לאחרונה, אסף אל חיקו גנזך המדינה שני מאגרי מידע גדולים וחשובים בעבור ציבור הגנאלוגים, ואותם הוא חשף באזנינו אמש לראשונה:

  • 700 מיכלים של ארכיון חברת אורו (URO), שהיא הגוף המטפל בתביעות פיצויים של ניצולי שואה נגד גרמניה, כולל כ – 70,000 שמות בכרטסת.
  • 200 מיכלים של חברת הביטוח ג'נרלי, אשר טיפלה בתביעות רבות של ניצולי שואה ושל צאצאי קורבנות שואה בדרישה לשלם להם פיצויים בגין פוליסות ביטוח חיים מלפני המלחמה.

ושוב, בהיפוך על היפוך, מספר זאת הגנז, ומיד מסתייג: "למרות שהוריתי לאסוף את החומר הזה, שאחרת היה נזרק, זה נעשה בניגוד לשיקול דעתי ולא בנפש חפצה, אלא רק מתוך עניין לציבור".

לסיום דבריו, חוזר הגנז לשתי המילים אשר ברצונו להוסיף בחוק הארכיונים החדש: "ולחקר המשפחה". "אני לא ישן בלילה בגלל שתי המילים האלה," הוא אומר, ומוסיף: "אם זה אכן יקרה – גנזך המדינה יקרוס".

ואם כך, מה הפתרון, לדבריו? וייתכן שבכך טמון הפתרון לשאלה מדוע אמר הגנז את הדברים הללו דווקא לקהל שישב מולו, ובידיעה שלא יתקבלו באהדה. שתי ההצעות שהעלה הן אלו:

  1. הקמתו של "ארכיון לחקר המשפחה", אשר יתופעל על ידי ארגונים גנאלוגים ועל ידי הקהילה הגנאלוגית בישראל
  2. גיוס מתנדבים מקרב הקהילה הגנאלוגית בישראל, לסיוע בטיפול בחומרים המעניינים את חברי הקהילה.

לפחות לגבי ההצעה השניה ישנם, כמובן, סייגים לא מעטים, ובראשם: המתנדבים צריכים להיות בעלי סיווג בטחוני מתאים וצריכים לדעת לטפל בחומרים הרלוונטיים (הרישומים של אורו, למשל, הם בגרמנית).

* * *

מן הפגישה עם הגנז הראשי יצאתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, אני מבין שהיתה לו מטרה מסויימת בהצגת הדברים כפי שהובאו (גם אם טרם פענחתי עד תום את מטרתו). מצד שני, אני מסתכל בקנאה על מה שקורה במדינות אחרות, בפרט בכל הנוגע לתיעוד רישומי חיים (תעודות לידה, נישואין, פטירה). הזמנת תעודות שכאלו – בכפוף לתקנות ומגבלות מסויימות – היא דבר שבשגרה ברבות מן המדינות המתוקנות. ואין מדובר על הדפסת תעודה על פי נתונים ארכיוניים (כפי שניתן לעשות, במקרים מסויימים, בארץ), אלא בהעתק של המסמך המקורי, ובנוהל פשוט למדי.

ואם כך, האם ישתנה משהו, במידה ואכן תתווספנה שתי המלים "ולחקר המשפחה" לחוק הארכיונים החדש? והאם בכלל יש סיכוי לתוספת הזו? בינתיים, עצם הצגת הדברים כהווייתם על ידי האדם המופקד על שמירת החומר הארכיוני במדינת ישראל ובפני קהל שזה עניינו העיקרי, היא חשובה ביותר, ועל כך יש לברך.

הבנק שיחרר כסף "בזכות" הבן שנפל בקרב

אתמול, סיפרתי כאן (כן, הפוסט ארוך, אני יודע…) על פרשיית האיתור של משפחות "יקירי צפת" חללי מלחמת השחרור. במשך שנתיים הובלתי את פרשיית האיתור המפותלת והמרתקת, ולא נחתי עד שכל אחת מ – 20 התעודות הגיעה ליעדה בשלום.

עם תום הפרשה, זכיתי למסר מפתיע, אשר הגיע בעקבות הודעתי בפורום "שורשים משפחתיים". הכותבת – אשר שלחה לי הודעה פרטית – ביקשה פרטים אודות אחד מן החללים, ואת כל אשר אספר כאן אני מביא באישורה (ובהשמטת פרטים מזהים כלשהם). כאשר שאלתי לפשר התעניינותה בו, הסתבר לי כי עם איתור משפחתו של אותו חלל לא תם, בעצם, הסיפור עבורם, וכי מעגל נוסף ייסגר אצלם בקרוב.

השולחת סיפרה לי כי עד לא מכבר עבדה באחד הבנקים הגדולים בישראל, וכי במסגרת תפקידה בסניף היתה קשורה גם לאיתור יורשים של חשבונות רדומים. לאור הודעתי בפורום, שמה לב כי אחד משמות החללים מוכר לה מאותה עבודת איתור. כבר זמן רב, כך היא סיפרה לי, שהם מחפשים אחר יורשים של חשבון רדום המנוהל בסניפם על שמו של אבי החלל. כל מאמציהם עד כה לא נשאו פרי.

לאחר שקישרתי אותה עם ישראל ריבה, קישר אותה הנ"ל עם קרובי משפחתו של החלל, וזמן קצר לאחר מכן כבר שוחחה איתם הגברת והדריכה אותם מה עליהם לעשות על מנת לקבל את הכספים המגיעים להם מן החשבון.

וכך, עוד קצת מן הכסף המוחזק על ידי הבנקים (מישהו אמר שערוריה?!) שוחרר והגיע ליעדו. וגם בכך יש נחמה.